בשנים האחרונות שרר שקט ביהודה ושומרון, אך תחילת המשא-ומתן המדיני בין ישראל לרשות הפלשתינית מעלה לדיון מחודש את סוגיית הפתרון העדיף למדינת ישראל. על הפרק עומדות שתי גישות, מנוגדות לכאורה זו לזו: מדינה אחת גדולה בין הים לירדן ושתי מדינות לשני העמים. רבים רואים ברעיון של מדינה-אחת בשליטת ישראל סכנה מוחשית לצביונה הדמוקרטי של ישראל, הנצחת "הכיבוש" והפיכתה למדינת "אפרטהייד" המוקצית בעיני האומות. הסכנה הגדולה, כך נטען, היא הסכנה הדמוגרפית, כאשר הריבוי הטבעי של הערבים משני צדי הקו הירוק יביא במהרה לאובדן הרוב היהודי. הברירה המועדפת, כך נראה, היא שתי מדינות לשני העמים, החיות ביניהן ביחסי שלום.
קשה שלא להתרשם מנימוקים אלה בדבר הסכנות שבמדינה אחת, שהינם מבוססים לכאורה, אך ראוי לבחון במעט יותר תשומת לב את משמעות האלטרנטיבה של שתי המדינות. בנושא הביטחון, אפשר לסמוך על ראש הממשלה
בנימין נתניהו - שאימץ את רעיון שתי המדינות - שידאג לסידורים המתאימים, כך שהמדינה הפלשתינית שתקום לצד ישראל לא תסכן את בטחונה. אומנם איום מסוג זה, כך נראה, אינו מטרתו המידית של אבו-מאזן, שאימץ אסטרטגיה של דיפלומטיה רכה על פני אסטרטגית הטרור של קודמו. אך ראוי גם לזכור שהמצב שייווצר יהיה בלתי הפיך, והריבונות שתוענק למדינה הפלשתינית על-פי החוק הבינלאומי תמנע מישראל כל השפעה על התהליכים וההחלטות שיתקבלו ושעלולות לשנות לחלוטין את המאזן הדמוגרפי בין הים לירדן.
הביטו סביב
לשם המחשה אפשר לתאר את התרחיש הבא: לאחר שיסתיימו הפסטיבלים (קבלת פרסי הנובל וכו') יחזור אבו-מאזן לפלשתין הריבונית שאך זה הוקמה, יכנס את הפרלמנט לישיבתו הראשונה, ויעביר בהצבעה פה אחד את "חוק השבות של הפליט הפלשתיני", כפי שעשתה מדינת ישראל. כ-2 - 3 מיליון פלשתינים יעזבו את מדינות ערב וינועו לעבר המדינה החדשה (אלה שלא יעשו זאת מרצונם - יגורשו) ותוך תקופה לא ארוכה תגדל האוכלוסיה במדינה זו ביהודה ושומרון מכ-2 מיליון ל-5 מיליון פלשתינים.
מה שיקרה בשלב הבא הוא דבר בלתי נמנע. בין אם עקב אובדן ההרתעה הישראלית, ובין אם מסיבות כלכליות או לאומיות, ביום בהיר אחד (אולי יום ה"נכבה" או יום ה"יארצייט" לאבו-עמאר) בעידודה של הרשות ינועו עשרות אלפי פלשת ינים- ילדים, נשים וזקנים - כש"המפתחות" בידיהם, יפילו את אותה חומה ווירטואלית שבנינו (באישור בג"ץ) במטרה להפריד בין שתי המדינות, ויעברו לצד השני להתאחד עם אחיהם בישראל, בדיוק כפי שקרה במזרח גרמניה. שום כוח בעולם לא יוכל לעצור תהליך כזה, והתוצאה הסופית הצפויה היא שבתוך השטח מהים עד הירדן - בין אם תהיה שם מדינה אחת או שתים, או אולי שלוש (אם כוללים גם את רצועת עזה) - יחיו כ-7 עד 9 מיליון ערבים. אין צורך להמשיך בתיאור התרחיש. המסקנות העולות ממנו הן ברורות. אך מה שמטריד הוא שיש מספר לא קטן של אנשים חכמים ומנוסים הדוחפים את מדינת ישראל בדיוק למקום הזה.
לשם ההגינות, יש להודות כי לחלל הדיון מועלים גם תרחישים אחרים, כמו למשל יחסי שלום עם קשרים כלכליים פורחים בין מדינת פלשתין המשגשגת ומדינת ישראל (מזרח תיכון חדש?) או אולי מדינת "כל אזרחיה" חילונית ומורחבת על בסיס הדמוקרטיה הישראלית. כל מה שיש להגיד לאותם אנשים המתארים בעיני רוחם משאלות לב מסוג זה, שעל בסיסן קוראים לישראל לאמץ מדיניות ואסטרטגיה, הוא דבר מאוד פשוט: "הביטו סביב"!
לסיכום. אין בהכרח להבין מכך שאני תומך באופציה של מדינה אחת, על-אף שמשתי האופציות, זו נראית לי פחות מסוכנת. אך מן הראוי שנעצור לרגע, ונחשוב מה יקרה ביום שאחרי. בימים אלה, כשאנו מציינים 40 שנה למלחמת יום-כיפור ו-20 שנה להסכמי אוסלו - שני אירועים שהשאירו אחריהם חללים רבים - מוטב לנו שנהיה מאוד זהירים. לא בטוח שיש לנו הלוקסוס לטעות שוב.