בקשת קצב למשפט חוזר: היש והאין

בקשתם של עורכי הדין רזניק וסהראי לערוך לקצב משפט חוזר הינה בהחלט מסמך מרשים, שכדאי מאוד לקראו. הבקשה מתרכזת באונס בבית הטקסטיל, שהוא מקרה האונס הראשון בו הורשע קצב, ונטען בו שאם יזוכה קצב ממקרה אונס זה, אין מנוס מלזכותו גם ממקרה האונס השני, שכן יש לדון בשני מקרי האונס כבמקשה אחת. טענתם העיקרית של עורכי הדין היא שמול הראיות המוצקות שהציג קצב, הציבו השופטים הנחות חסרות בסיס: "בניסיונם לשמר את עדות המתלוננת שלא תקרוס, הרבו ביצירת הנחות שלא באו להן כל ראיה והן מנוגדות לראיות שבאו לפני בית המשפט המחוזי אשר קיבלן כמהימנות... דומה, כי אם נייגע מוחנו בחיפוש אחר תקדים נוסף אחד במשפט הישראלי לא נמצא פסק דין אחד שהרשעת הנאשם התבססה על הנחות, אפשרויות והסתברויות למיניהן." על-פי רזניק וסהראי, בית המשפט הניח הנחות חסרות בסיס אלה: "לאחר שהחליט, ככל הנראה, כי על-פי עדותה של המתלוננת יורשע המבקש". אפילו עורכי הדין אמיר ופלדמן לא העזו לרמוז בצורה כה בוטה על האפשרות שהשופטים החליטו להרשיע את קצב, תהיינה הראיות אשר תהיינה. ובכך לא די, כי עורכי הדין רזניק וסהראי גם מצביעים על המשפט המקומם ביותר שנכתב בפסק הדין של בית המשפט העליון (בסעיף 223) והוא: " נוכח דברי המערער עצמו, לפיהם נשאר למעשה בפארק הלאומי זמן מה אחרי שנפרד מאנשי השב"כ", וכותבים: "המבקש מעולם לא העיד כי הוא נשאר בפארק לאחר שנפרד מאנשי השב"כ.... האמור בפסקה 223 לפסק הדין שבערעור מותיר את הקורא פעור פה". יקשה על הקורא/ת פעור/ת הפה שלא להתפעל מאומץ הלב של עורכי הדין רזניק וסהראי, שהעזו לחשוף את הסתירה בין מה שכתבה השופטת מרים נאור, העתידה להיות נשיאת בית המשפט העליון, לבין המציאות העובדתית. אמיר ופלדמן מעולם לא העזו לעשות זאת, ולמיטב ידיעתי הייתי הראשון, ועד היום היחידי, שחשף את הסתירה הזאת במאמר שפרסמתי באתר זה. אך נוכח אומץ הלב המופלג שגילו רזניק וסהראי בשעה שכתבו בקשה זו, עולה התמיהה מדוע נמנעו להתייחס במפורש לשתי הסיבות העיקריות שבגללן יש לזכות את קצב משני מעשי האונס, ואלו הן:

• לגבי האונס הראשון (בבית הטכסטיל), מוזכרת בבקשה לא פעם עדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, אולם לא נכתב שהשופטים בשתי הערכאות, במחוזי ובעליון, לא הזכירו במילה אחת את ליבת עדותו של איש שב"כ זה, שהוכיחה באופן חד-משמעי שההנחות שהניחו השופטים מצויות בסתירה למציאות העובדתית. רזניק וסהראי בהחלט יכלו לכתוב שהסתירה בין מה שנכתב בפרוטוקול עדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, לבין מה שנכתב בפסקי הדין, מותירה את הקורא/ת לא רק פעור/ת פה, אלא גם בתחושה שכסדום היינו, לעמורה דמינו.

• לגבי האונס השני (במלון פלז'ה) מוזכרת בבקשה השיחה בת שש השניות שקיבלה א' לטלפון הנייד שלה, אולם לא נכתב שא' העידה שבשיחה בת שש שניות זו אמר לה קצב שלא הספיק להתארגן, ביקש ממנה לעלות לחדרו לרגע, הבטיח לה שמיד אחר כך הם ירדו ללובי לעבוד, ואף אמר לה את מספר החדר: 1817. דווקא אביגדור פלדמן הצביע במהלך המשפט על העובדה שבשיחה כה קצרה אי-אפשר בשום פנים ואופן להגיד את כל מה שטענה א' שנאמר, והשופטים פשוט התעלמו מטענתו זו.

אבל רזניק וסהראי העדיפו שלא לדון באריכות באונס השני, ואין ספק שהייתה להם הצדקה לכך: ברור כשמש שבקשר לשני מקרי האונס העידה א' עדות שקר, אבל הסתירות המשמעותיות ביותר בין מה שכתבו השופטים לבין האמת העובדתית מצויות בהתייחסותם לאונס הראשון. רזניק וסהראי מסכמים בכותבם: "דרך הילוכן של שתי הדרגות המשפטיות בעניינו של המבקש והרשעתו הן כה חריגות בעצמתן, והן מובילות לכלל מסקנה מצערת וכואבת ולפיה נגרם למבקש עיוות דין המשווע לתיקונו ולזיכויו ממעשי האינוס בהם הורשע". כל שופט נטול פניות שהצדק נר לרגליו יסכים עימם ויורה על תיקונו של עיוות דין זה.