כבוד יושב-הראש, חבריי השרים וחברי הכנסת, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר, רב-אלוף
אהוד ברק, יושב-ראש הכנסת לשעבר מר שבח וייס, מפקדים וחיילים ביציע, ידידיו ומוקירי זכרו של השר חבר-הכנסת האלוף
רחבעם זאבי גנדי זכרו לברכה, ואחרונים חביבים בני משפחת זאבי היקרים.
היום הזה מחזיר אותנו אל גנדי האלוף, המנהיג, אבל גם לאדם שהיה, לאישיותו, לאהבותיו. אהבות רבות היו לו לגנדי - אהבות לטיולים, לספרים, לתרבות ולהיסטוריה. לארץ ישראל, לרגביה של הארץ הזו, ומעל הכול, כמובן, לכם, בני משפחתו. אך אהבה אחת שלו מצאה חן בעיניי במיוחד: אהבתו למפות, אהבה שעליה סיפר בראיון ל
עיתון מעריב שפורסם ב-1967, ואני מצטט: "פעם, כשהייתי בפיקוד המרכז" - הוא הקפיד להגיד "ה-מרכז", כך הוא לימד אותי כשנכנסתי להיות אלוף פיקוד ה-מרכז ולא "מרכז" - ישבתי בחדר המפקדה והסתכלתי לי במפה. עבר בחדר
יוסף גבע. הציץ בי. יצא. כעבור מחצית השעה נכנס שוב ומצא אותי רכון על אותה מפה. 'קרה משהו?' הוא שאל. 'כלום', עניתי לו, 'אני סתם קורא לי'.
"כאשר אני מסתכל על מפה, עבורי זו אינה סתם חתיכת נייר צבעוני. אני רואה עליה את קווי הגובה, את סימני השטח, את הצמחייה והסלעים. כשאני מציץ במפת אזור ירושלים, אני רואה עליה את הקניון של נחל קדרון ואת פסגת בעל חצור הנפלאה על יד רמאללה. מפה בשבילי היא משהו חי, בעל נשמה", סוף ציטוט.
כזה היה גנדי. מיזוג מופלא של לוחם וחולם, מפקד ואיש ספר, הנטוע בנופיה של הארץ הזו ואוהב אותה אהבה שלמה. אהבה שבשמה שירת במשך עשורים רבים בחפ"ק, חבורת הפיקוד הקדמי, של מדינת ישראל, ורשם פרקי מורשת רבים בספר גבורותיה.
כמי שזכה להוביל את פיקוד המרכז בדיוק שלושים שנה אחריו, אני זוכר את תמונתו של גנדי התלויה על קירות הפיקוד לצד תמונותיהם של מפקדים נוספים. במהלך שירותי הצבאי זכיתי לפגוש את גנדי פעמים רבות - גם בפגישות אישיות, גם כחבר בוועדת חוץ וביטחון וגם כשר בממשלה - וכל מפגש שכזה היה שיעור יחיד במינו לא רק בזכות תפישת עולם צבאית-ביטחונית וניתוחים אסטרטגיים בהירים, אלא גם בזכות הידע העצום, האהבה הגדולה לכל פינה בארץ ישראל והנחישות שכל כך אפיינה אותו.
חברי הכנסת, אורחים נכבדים, חודשים אחדים אחרי הראיון ההוא של גנדי בשנת 1967, פרצה מלחמת ששת הימים - מלחמה ששינתה באופן דרמטי את המפות האהובות עליו ויצרה מציאות חדשה. המזרח-התיכון לא הפסיק למעשה להשתנות מאז ועד היום: המלחמה הקונבנציונלית פינתה את מקומה לדרך הטרור, הטילים, הרקטות, הדה-לגיטימציה והניסיונות לייצר נשק להשמדה המונית. מדינות וארגונים שונים, חמושים, מאומנים ומיומנים, ממשיכים לנסות לפגוע בנו בתוך הגבולות, לאורכם ואף הרחק מהם. לכן נותר גם הצורך להמשיך להוביל את מדינת ישראל באחריות ובשיקול דעת, בתבונה ובשום שכל. להמשיך לפתח ולהתפתח. להמשיך לבנות מדינה יציבה, פורחת ומשגשגת, בעלת הצלחות כבירות במגוון רחב של תחומים, חוד חנית אנושי וטכנולוגי, אך גם מפוכחת מאשליות וממשאלות הלב, חזקה ומרתיעה, סומכת על עצמה, על כוחה ועל צבאה, כן מושיטה יד לשלום אך נחושה לגדוע כל יד אשר מנסה או תנסה לפגוע בה. כדבריו של גנדי עצמו: "נולדתי בארץ שבה העשן והאש, הדם והיגון, היו כל ימי חיי. מאז ועד היום נמצא האקדח מתחת לכר שלי, ולצערי הוא יישאר שם עוד הרבה דורות".
דבריו של גנדי תקפים היום לא פחות משהיו בעת נשיאתם. לצד המוכנות התמידית, תוך הושטת יד לשלום, מייחלים לשינויי אמת שיתחוללו בקרב שכנותינו. שינוי שבעקבותיו יבינו שאין דרך לשבור את כוחנו, את אמונתנו ואת דרכנו וצדקתה. שינוי שיוביל להכרתם בזכותנו להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי. עד שיגיע היום הזה נצטרך להמשיך לעמוד בבטחה, לזכור מאין באנו למען מה אנו נלחמים, ולבצר את כוחנו ומוכנותנו מול כל אויב, קרוב או רחוק.
לגנדי, מבחינה זו, הייתה ראייה אסטרטגית בהירה, שנשענה על ידע ולא על בורות או שרלטנות, על ראייה מפוכחת ולא על נאיביות, על עובדות ולא על משאלות לב. במידה רבה עמדותיו הוצגו כקיצוניות כדי לפוסלן. וייתכן שהקדימו את זמנן. ההתפכחות של רבים מאתנו בשנים האחרונות היא ההוכחה לכך.
במעלה הדרך להבטחת שלומה וביטחונה של הארץ שכה אהב, נוסיף לחנך את הדור הצעיר להאמין בדרך ובצדקתה, להכרת הארץ דרך הרגליים, כפי שגנדי הכיר, אולי טוב מכולם. כל פינה וכל מסלול, כל הר וכל נקיק ברחבי ישראל, מצפון לדרום, מימה עד קדמה, היו חלק בלתי נפרד מחייו ומדרכו של גנדי. כי גנדי חש בגודל האחריות המוטלת על דורו ועל דורנו, כחוליה נוספת בשרשרת הפלדה ארוכת השנים שביטחונו של עם ישראל תלוי בה ונשען עליה. לחנך את דור העתיד לציונות ללא ציניות וללא מירכאות. ללמד את הדור הזה והדורות הבאים את הארץ, את שביליה, את ההיסטוריה שלה, כי רק נוער שמכיר את ארצו, שכבש ברגליו את מסלוליה ושר את שירתה, היודע מאין בא יידע לאן ללכת - רק נוער שכזה יוכל לצלוח את האתגרים המורכבים הניצבים בפנינו לשלב בין עוצמת הפלדה לעוצמה הערכית והמוסרית.
אורחים יקרים, חברי חברי הכנסת, משפחת זאבי היקרה, 12 שנים חלפו מאז היום הכואב ההוא שבו בן עוולה שלח ידו בשר בישראל, ומדינה שלמה נאלצה להיפרד מאחד מגדולי אוהביה ולוחמיה, שחייו שזורים בהיסטוריה שלה כחוט השני.
ולנו נותר רק להבטיח לך, יעל, ולכם בני המשפחה, שדמותו של גנדי הלוחם, המפקד ואוהבה של הארץ הזו, תוסיף ללוות אותנו בניווט ספינתו של עם ישראל לחוף מבטחים.
יהי זכרו של גנדי ברוך.
