כאוהב ים מושבע וכמי שבא לשטוח טענותיי בפניו, מעשה קבע, על העוולות הנעשות לי, דבר שבשגרה והוא מחזיר לי אהבה, בשתיקתו המתמדת ובכחולו הקבוע, קורא אני בשקיקה כתבות על אודותיו והסובבות סביבו. מסיבה זו, קראתי בעניין רשימתו של נמרוד בוסו שפורסמה לאחרונה ב"דה-מרקר", בדבר התנגדות קבוצת תושבי תל אביב לעסקת חילופי השטחים לפינוי הדולפינריום שנחתמה לפני כמחצית השנה בין היזם יוסף בוכמן לעיריית תל אביב. מתברר, כי קבוצת תושבים המתנגדת להמשך קידומה של העסקה פנתה בעניין זה למבקר המדינה וטענה כי בשל העובדה שבמשך 25 שנה לא השתמש היזם בקרקע על-פי ייעודה המקורי והזניח אותה, מחייבת להביא לסיום חוזה החכירה עם היזם. שווי הקרקע החלופית האמורה להימסר ליזם, כמפורט באותה רשימה, הינו כמחצית מיליארד שקל. עד כאן העובדות היבשות והמידע הכללי סביב עסקת הדולפינריום. אודה על האמת, אין לי עניין - כלל וכלל - בעסקת הדולפינריום. יחד עם זאת, יש לי עניין - ועניין רב - בכך שגוש הבטון המכוער הזה ששרד ממה שהיה פעם "הדולפינריום" יסולק ולא יסתיר בכיעורו כי רב, את כחול הים ואת גליו המתנפצים בשצף קצף אל חוף. וכן. כן. יש לי גם עניין לשבח ולשמוח על כך, שקמה קבוצת פעילי סביבה ושטח מתנגדים להעברת קרקע חלופית ליזם, בנימוק שהמגדלים המתוכננים לקום על הקרקע החלופית, צפויים לחצוץ בין שכונת כרם התימנים ובין חוף הים. איני מכיר מה עתיד להיבנות על הקרקע החלופית בידי היזם ומה לא ייבנה עליה. די לי בכך, שישנם אנשים שאכפת להם מהסובב ומהסביבה והם מתנגדים לשינוי קו הרקיע של תל אביב, האמור להשתנות - לחלוטין - בשנים הקרובות. די לי בכך שיש עדיין בקרבנו אנשים שאינם מוכנים שיסתירו להם את הים, שלא לדבר על כך שיש המבקשים להחביאו ולהסתירו מעין, כדי שילך מאתנו ויגיע אל מחוזות ותהומות-שיכחה ואז ייעלם הוא וייטמע אל אין.

רצועת חוף שאינה רצועת חוף

ומכאן - ישירות אל הים. במציאות הרועשת והגועשת של המאה ה-21 ובמבט מצועף המשקיף אל עבר, מתברר כי שמירת יופיו של קו החוף לאורך חוף ימה של העיר תל אביב (שיפו סופחה אליה בשנת 1960) לא הייתה בראש מעייניהם של פרנסי העיר, מאז ומעולם. במקום לשמור קו חוף ים נקי מבנייה, כפי שנהוג בריביירה הצרפתית והאיטלקית ובעוד מקומות ולבנות בצד הנשקף אל מול הים, התירה תוכנית המתאר ושאר תוכניות, הקלות וסטיות ניכרות, בנייה על ובצד של קו החוף ממש. נכון הוא הדבר, כי קיים איסור חוקי לבנות על קו החוף ממש, אבל - עדיין - הבנייה לאורך קו החוף בתל אביב-יפו, הינה בצד קו החוף ולא בצד שממולו. למעט מקרים בודדים שבבודדים (בעיקר בקו החוף השייך ליפו וכמה נקודות ש"נשכחו" אף בתל אביב) הרי עיקרה של הבנייה לאורך קו החוף, מבוצעת בצד של חוף הים דווקא. כך חוסם את קו החוף בתל אביב "הפיל הלבן" והמכוער של כיכר אתרים. כך החליפו בתי-מלון - בקטע שבין שדרות בן-גוריון (שדרות קרן קיימת לישראל - בעבר) לרחוב גורדון - את שכונת מחלול על בתיה הקטנטנים, מרהיבי העין ומשובבי הנפש. בקיצור - גוש עצום ומתמשך של בטון, לאורכו של קו החוף התל אביבי, מונע מבט ישיר אל הים וגליו המתנפצים אלי חוף. רוצים אתם קו חוף נטול בטון? רוצים אתם להריח עדיין את ריחה הטוב של האדמה, לפגוש בגבעות הכורכר של אז ובנר-הלילה החופי? אוצו רוצו אל חוף הים ביפו. אוצו-רוצו? בוודאי מוחלט, שכן גם ביפו הוקמו - בשנים האחרונות - "פרויקטים" על הים, לכן, את גבעות הכורכר ונר הלילה החופי תמצאו - מכאן ואילך - כמעט, אך ורק בספריהם של סופרי תל אביב מובהקים דוגמת נחום גוטמן, בנימין תמוז ואחרים. את רצועת החוף הנקייה מבנייה מסיבית, לא ניתן להחזיר לנו עוד. הנזק שגרמו פרנסי עיר בקטעי הבטון הרצופים החוסמים את כניסתן של רוחות הים העזות, יישאר לנצח או עד שיבוא מי שיבוא ויכריז על הריסה מסיבית ובנייה מחודשת לאורך שפת ימה של תל אביב. יחד עם זאת, יש לנו את הטיילת האהובה, בקטעים שבהם השכילו מי שהשכילו למנוע את חסימתה בבנייה מסיבית. קטעים אלה, הרי נמנע בגופנו את הלבשתם ב"שלמת בטון ומלט" כדברי שיר בוקר שכתב נתן אלתרמן והלחין דניאל סמבורסקי. מי מכם שהרחיק מהמסלול הקבוע והדרים אל כיוונה של יפו, יכול להבחין במפעל נפלא שיצא מבית היוצר של רון חולדאי. כן. כן. אותו רון חולדאי שבידו האחת מנחית עלינו מגדלים ממגדלים שונים והופך אותנו - על כורחנו ושלא ברצוננו - לניו-יורק של המזרח התיכון, העניק לנו, בידו השנייה, מתת נפלאה. פריצת דרך המובילה אל המשכה של הטיילת האמור להגיע דרך יפו, עד לחופיה של ראשון-לציון. מי שהתמזל מזלו והגיע למקום, בימים ראשונים של חורף, שעה שרק זרזיפי גשם תלויים כחוטים דקים באוויר וזכה לנשום את אוויר הבוקר הטחוב הבלול בריחו המלוח והמשכר של הים, לא ידע מהו אוויר ים צלול, זך וטהור. מה לנו "אוויר הרים צלול כיין" ומה לנו "ריח אורנים" אם עדיין השתמרו פינות חמד, בעירנו וסביבותיה, שיכול אדם לנשום אוויר ים טהור מלוא שתי ריאותיו ולחשוב שהגיע אל סיפו של גן עדן. ודרך אגב, צ'יץ הוא שהעניק את "חוף ירושלים" כמחווה, לטדי קולק, ולא ההפך!