פרשת תולדות היא פרשתו של יעקב אבינו, "איש תם יושב אהלים" - אוהלי תורה. האוהל של יעקב לא היה בועה מנותקת. הוא היה אומנם בית של קדושה, אך כזה שאינו מנותק מחיי החולין, אלא מקרין עליהם; בית של תורה שאינו מנותק מהנהגה וחיי מעשה, אלא מפיח בהם רוח.
יישום הקודש בחיי המעשה הוא משימה סבוכה בפרט במציאות דינמית ומשתנה. הנטייה האנושית לפשטנות שטחית של שחור-לבן, מעדיפה לתפוס את הדברים בצורה דיכוטומית. הרבה יותר קשה לשלב ביניהם. עבור מי ששואף לשלמות, השילוב עלול להיראות כ"פשרנות", שכן הורדת האידיאל למציאות תמיד נראית כוויתור לעומת מה שדובר עליו בתיאוריה.
יעקב אבינו הוא השלישי מבין האבות. מידתו היא מידת ה"תפארת" - מידה הרמונית הממזגת בתוכה בצורה מושלמת את הקצוות של אברהם איש החסד מחד-גיסא, ויצחק איש הגבורה מאידך-גיסא (מהר"ל). מידת ה"תפארת" היא ה"בריח התיכון" המחבר בין העולמות. מבחינה זו יעקב הוא "סולם מוצב ארצה" - לעולם הגשמי, אך "וראשו מגיע השמימה" - לעולם הרוחני ["תורה אור", ויצא, עמ' כ"א].
מה חשבו יצחק ורבקה
ואמנם, במוקד הוויכוח בין יצחק ורבקה על הברכות, עומדת שאלת היכולת לשלב בין שני התחומים, הקודש והחול. כך מביא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ב"מאורות הראיה" [ירח האיתנים, עמ' ל"ט]:
"ולעניות דעתי רמז הדברים כך הם, דזה נודע לכל דאפילו לפי דעת יצחק שעשו ראוי לברכה, מכל מקום ידע שאינו במדרגת יעקב כלל. שהרי ראה את יעקב יושב אוהלים והוגה בתורה וזה עוסק בדברים ארציים. אלא שיצחק חשב הרי שני מיני שלמיות. יש שלמות האנושית מצד השכל האנושי, שנכללים בזה כל המצות בין אדם לחבירו, וצדקה וגמ"ח, וישובו של עולם וכו' כמו גשרים ושוקים וכיו"ב.
"מעלת יצחק הייתה למעלה מזה, שהיה איש אלקים מסור לעבודת השי"ת למעלה משכל האנושי. וחשב שאי-אפשר שתהיינה ב' השלמיות נמצאות ביחד, על כן חשב לברך את עשו בשלמות האנושית, ויהיה מרבה לעשות צדקה וגמ"ח וכל מידות טובות אנושיות. על-פי זה היו ישראל רחוקים מעסקי העולם, ורוב המצות שבין אדם לחבירו שהן עיקרי השכליות היו אצלם למטה ממדרגתם.
"אבל רבקה ראתה שאם יהיה כדבר הזה, ידחק עשו רגלי יעקב בכל עניניו, ויצר צעדיו בעבודת שמים, ויעקב עצמו לא יוכל לבא לשלמותו בתכלית. על כן טוב שיהיה יעקב גם כן מסובל בעול העולם, אף על-פי שעל-ידי זה תהיה מדרגתו קטנה מעט מהראוי לו בעבודת הק יתברך, אבל על זה האופן יבוא לכלל תכלית. עד עת קץ שיתוקן העולם בתכלית התיקון, והאומות יתוקנו מאד ויכירו כוח קדושת ישראל ויראו גדולתם".
התיקון בפאתי שכם
ואכן אנו רואים, כי יעקב פועל כל העת לתקן גם בעולם הגשמי ולא רק בעולם הרוחני. הוא עוסק בהגדלת רכושו וצאנו, ובחנייתו בפאתי העיר שכם הוא לא מסתפק בתיקונים רוחניים אלא מתקן גם שווקים, מטבעות ומרחצאות. על כך מוסיף הרב קוק בעין אי"ה [שבת ל"ג, אות רפ"ה] את הדברים הבאים:
"שכל אלה ראה יעקב אבינו, הכולל את כל השלמות ואוגדם יחד להשריש בשכם שהוא נגד הפרצה שהייתה עתידה שם בחלוקת מלכות בית דוד, מפני מיעוט ההכנה להבין איך אפשר שתתאים השלימות החמרית והחברתית עם השלימות המוסרית והעיונית. אבל יעקב איש תם, רק הוא בא שלם. ומעשה אבות סימן לבנים ולאגד את כל כשרון יחדיו להיות בחוברת לקדש שם ה' יתברך ששמו שלום. והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו".
מבטו ההרמוני של יעקב ראה צורך לאחד בין התיקון החומרי לרוחני, והוא משריש תכונה זו בבניו כ"סימן לבנים". עם ישראל ממשיכי דרכו של יעקב ממשיכים בדרכו. איננו בורחים מהתמודדות עם העולם ואתגריו. איננו מפרידים בין הקודש והחול. אנו מבקשים להכיל את הקודש בתוך החול, ומתוך כך לתקנו. מהלך זה נכון בכל רבדי החיים: הלאומיים, האישיים ובכלל זה גם הכלכליים.