האבסורד המשפטי במלוא חריפותו

סוד גלוי הוא בין מי העוסקים בתחום המשפט לפרנסתם, כי פסק-דין שגוי יוצר תקדים גרוע. פסק-דין שגוי - בעיקר כשהוא ניתן בידי הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר - הוא בהתאם להלכה המשפטית המחייבת בישראל, בגדר של תקדים מחייב, המחייב את כלל הערכאות הנמוכות יותר. כך מוצאים עצמם שופטים ושופטות אנוסים לפסוק ולהכריע על-פי פסק-דין הנראה שגוי בעיניהם, על-פי עיקרון הלכת התקדים המחייב. במצב דברים שכזה, יישאר פסק-דין שגוי שכזה על מכונו, שנים הרבה, עד שיבוא בית המשפט העליון ויבטל אותו בפסק-דין חדש ואחר מבית היוצר שלו. מצב דברים שכזה אפשרי, אך ורק אם יפרצו שופטים ושופטות "סוררים" את גדר התקדים המחייב ויפסקו בניגוד לו, כך יוגש ערעור והעניין ישוב אל שולחנו של בית המשפט העליון. קיימת גם דרך נוספת והיא - תקיפת מצח של עיקרון התקדים המחייב, תוך ניצול מצב דברים דומה, הראוי לשפיטתו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. במקרה כזה ניתן להגיש, בקשר לעניין דומה, תוך תקווה שבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ישנה את פסק-דינו המוטעה, בפסק-דין חדש שייתן בבג"ץ שכזה. מאחר שבית המשפט העליון אינו כפוף לתקדימיו הוא, הרי יכול הוא לשנות פסקי-דין שיצאו תחת ידיו ובכך נמנע מצב של "קיפאון שיפוטי". שאלת השאלות הנשאלת במצב דברים זה, מי יקבע כי פסק-דין אחד הינו "פסק-דין שגוי" ואילו במקרה אחר מדובר, דווקא, ב"פסק-דין נכון". תשובתנו לשאלה זו היא תשובה ברורה ונחרצת. פסק-דין שאין המציאות היומיומית יכולה להכיל אותו והיא חיה עמו כמי שכפאה שד, הינו פסק-דין שגוי. פסק-דין הקובע מציאות דברים שהקורא אותו אינו מבין איך לא נפסק הוא שנים קודם לכן, הוא פסק-דין שגוי.

מה שעורכי הדין הצעירים אינם יודעים

ציבור הקוראים - ובעיקר הסטודנטים למשפטים ועורכי ועורכות-הדין הצעירים שיצאו אל שוק העבודה במהלך העשור האחרון ומעבר לכך - אינם יודעים, כלל וכלל, כי פרסום שמות המועמדים לתפקידי שפיטה, קודם מינוים, הושג בדרך של מאבק משפטי מתיש. בסוף שנת 1993 הוגשו שתי עתירות נפרדות של העיתונאים, בן-ציון ציטרין (שיוצג על-ידי משרדנו) ויואב יצחק (שיוצג בידי עו"ד זאב שרף) לחייב פרסום שמות המועמדים לתפקידי שפיטה, מראש. באותה עתירה ביקש העיתונאי יואב יצחק, כי בג"ץ יפרסם קריטריונים לבחירת המועמדים לתפקידי שפיטה, שכן לא היו בנמצא - קודם הגשתו עתירתו זו - כל קריטריונים-שהם לבחירות מועמדים לתפקידי שפיטה בישראל. בתשובת שר המשפטים והוועדה לבג"ץ, נמסרו ונקבעו - לראשונה - הקריטריונים לבחירת המועמדים לתפקידי שפיטה בישראל ולכן לא דן בג"ץ בעניין זה, שהוסדר על-ידי שר המשפטים והוועדה, עוד טרם שעלה הוא על שולחנו לדיון. בשלהי שנת 1993, דחה בג"ץ את עתירותיהם של יצחק וציטרין וקבע, כי כלל 13א שהוסף - בעקבות הגשת עתירה זו - בדבר אפשרות להתנגדות מאוחרת למינויים של מי שכבר מונו לתפקידי שפיטה, הינו סביר וראוי. בג"ץ קבע, כי אינו יכול לשלול את הנימוק שהעלו הוועדה לבחירת שופטים ושר המשפטים, לפיו פרסום מראש של דבר המועמדות לשפיטה יפגע בצנעת פרטיותם של מועמדים, שמועמדותם נדחתה בידי הוועדה והדבר יפריע להם להמשיך, מכאן ואילך, בחייהם המקצועיים כבעבר. בג"ץ קבע, כי גם נימוקי העותרים נראים סבירים בעיניו, אך אין הוא יכול לשלול סבירות נימוקי ההתנגדות שהעלו שר המשפטים והוועדה. במצב דברים זה נדחו שתי העתירות שאוחדו ונמנע פרסום שמות המועמדים לתפקידי שפיטה, מראש. פסק-הדין הנ"ל (בג"ץ 5771/93) שניתן בעתירותיהם של ציטרין ויצחק, הינו בעיניי - בכל הכבוד הראוי - פסק-דין שגוי ואפילו מביש. פסק-דין זה, הסיג לאחור, לדעתי - למספר שנים - בכל הכבוד הראוי, השיג והשיח הציבורי ואף פגע, במידת מה, בעיקרון הפומביות בכלל ובעיקרון פרסום שמות המועמדים לתפקידי שפיטה מראש בפרט. ואכן המציאות הוכיחה שאין היא מוכנה להשלים, בכל הכבוד הראוי, עם פסק-דין שגוי. עם כניסתו של פרופ' אהרן ברק לכהונת נשיא בית המשפט העליון, בוטל כלל 13א לכללי הוועדה ונקבע עיקרון חדש, לפיו יפרסם מינוים של המועמדים לתפקידי שפיטה, מראש, לצורך הגשת התנגדויות למינויים. עוד נקבע שלמשך התקופה שנקצבה להגשת התנגדויות, לא ימונו המועמדים לתפקידי שפיטתם לתפקידם ולא יושבעו כשופטים בידי נשיא המדינה. פסק-הדין שניתן בעניינם של ציטרין ויצחק, קרי, בג"ץ 5771/93, אינו נלמד בפקולטות ובמכללות למשפטים, שכן הוא איבד את אופיו התקדימי והפך לפסק-דין בלתי רלוונטי, לחלוטין, עם ביטול כלל 13א לכללי הוועדה. הנה לנו פסק-דין שגוי, בכל הכבוד הראוי, שהמציאות העובדתית בשטח טפחה לו על פניו, עד כי נדרשה התערבות מחוקק-המשנה כדי ליטול את עוקצו. מתמחים שלי, מהעשור האחרון ומעלה, אינם יודעים, כלל וכלל, כי אי פעם לא פורסמו שמות המועמדים לתפקידי שפיטה, מראש. הם בטוחים שזו זכות יסוד מהותית שנולדה יחד עם הקמת מדינת-ישראל וכחלק בלתי נפרד מאופייה הדמוקרטי של מדינת-ישראל כעולה מהכרזת העצמאות של המדינה. כזה הוא גם - בכל הכבוד הראוי - פסק-דינם של שבעת שופטי בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בעניינם של ראשי-העיר נצרת עילית, שמעון גפסו, ורמת-השרון, יצחק רוכברגר. כזכור פסק בג"ץ - בדעת רוב של שישה מחבריו ובהתנגדותו של נשיא בית המשפט העליון - כי עצם הגשת כתבי-אישום חמורים נגד ראשי-עיר אלה, מהווה ראיה מנהלית המחייבת הדחתם המיידית מתפקידם כראשי-עיר וקודם הבחירות לרשויות המקומיות, שהתקיימו, זה עתה. לכן, משלא הודחו ראשי-עיר אלה בידי מועצות העיר שלהם, עשה זאת בג"ץ והדיח - באופן מיידי - שני ראשי-עיר אלה מכהונתם תקופת זמן קצרה לפני קיום הבחירות לרשויות המקומיות. בג"ץ קבע, בפסק-דינו, כי הוא אינו יכול לשלול משני ראשי-עיר אלה להתמודד בבחירות הקרובות לרשויות המקומיות, אך אם ייבחרו ראשי-עיר אלה, מחדש, הרי על מועצות העיר בערים אלה, להתכנס מחדש כדי לבדוק הדחתם של ראשי-עיר אלה, או אישור כהונתם, בשנית. הלכת בג"ץ זו הורחבה ויושמה אף בעניינו של ראש עיריית בת-ים, שלמה לחיאני. משנבחרו שלושת ראשי-עיר אלה, בשנית, הוגשו עתירות לבג"ץ להדיחם מכהונותיהם אלה, בשנית.

על בג"ץ להמעיט בחקיקה שיפוטית

פתאום מתברר כי שניים מעדי התביעה הבולטים הנכללים בכתב-האישום שהוגש נגד ראש עיריית נצרת-עילית, שמעון גפסו, חתמו על הסכם קואליציוני עם ראש-עיר, מכהן בשנית, זה. לכאורה, אין כל פגם חוקי בכך. הסכם קואליציוני לחוד, ועדות במשפט פלילי צפוי לחוד. אבל בואו, בואו ותסתכלו לי, קרוב, בלבן של העיניים. אתם חושבים שבעיר קטנה וצפופה, דוגמת נצרת-עילית - כאשר אחד משני עדי התביעה נגד גפסו מונה לסגנו ויחזיק בתיק שיפור פני העיר - ידברו שני עדי תביעה אלה עמו אך ורק על ענייני הבקלאווה המשובחת של מחרום מנצרת הסמוכה? חלילה, איני מחשיד את ראש-העיר ושני עדי התביעה הללו, בשיבוש הליכים, אבל מי צריך את החיכוך המיותר הזה? מי צריך את מציאות הדברים המעיקה, לפיה עדי תביעה נגד נאשם, נמצאים, יום-יום, בשכנות מיותרת? החוק אינו קובע כי יש לפטר ראש-עיר מכהן שהוגש נגדו כתב-אישום בענייני התנהלותו כראש-עיר, ויהיו הם חמורים ככל שיהיו. החוק גם אינו מונע מראש-עיר מכהן שכזה, להתמודד מחדש בבחירות דמוקרטיות וחוקיות על תפקיד ראש-העיר לתקופה נוספת של חמש שנים. אפילו כלל שופטי בג"ץ - פה אחד - הסכימו להנחה כזו. לכן, קבעו הם - בפסק-דינם - כי ראש-עיר שכזה, חייב לזכות - לאחר בחירתו ומחדש - באמון או באי-אמון מועצת העיר שלו, שחייבת להתכנס לאחר בחירתו כדי לאשר בחירתו זו או להביא להדחתו. בכל הכבוד הראוי לשופטי בג"ץ, הרי נראה בעינינו כי ראוי שבג"ץ ימעיט - ככל האפשר - בחקיקה שיפוטית. חזקה על המחוקק, כי אם רצה הוא להביא להדחת ראש-עיר מכהן, שהוגש נגדו כתב-אישום, חמור ככל שיהיה, במהלך כהונתו, כי היה קובע זאת בחוק. חזקה על המחוקק, כי אם רצה הוא שמועצת העיר תחויב - אף מבלי שהדבר יועלה בידי מי מחברי מועצת העיר - לאשר מחדש או לפסול בחירת ראש-עיר, נגדו תלוי כתב-אישום, קודם בחירתו לתפקידו, מחדש, כי היה קובע זאת - במפורש - בחוק. המחוקק לא עשה כן ולא בכדי! מציאות החיים הינה מציאות דינמית והיא אינה נקבעת, בכל הכבוד הראוי, במגדל השן של בית המשפט העליון. שם נקבעה ההלכה, אבל שם אין נקבעת מציאות החיים, בפועל ובשטח. לו היו נמנעים שופטי בג"ץ מלהדיח, בפסקי-דין נוקבים וחדים כתער, בכל הכבוד הראוי, את שלושת ראשי-הערים מבת-ים, מרמת-השרון ומנצרת-עילית, הייתה נמנעת מציאות דברים, לפיה לא רק שעדי תביעה בכתב-אישום שהוגש נגד ראש-עיר מכהן מתחככים עמו, מעשה של שגרה, במסגרת תפקידם השוטף בעירייה זו, אלא גם, כי הם וגם/או מי מהם ישבו בישיבת מועצת-עיר, החייבת - לפי פסק-דינו של בג"ץ - לאשר, מחדש, בחירת ראש-עיר כזה או להדיחו מתפקידו, בסמוך למועד בחירתו, מחדש, לכהונת ראש-עיר. בכל הכבוד הראוי לשיקוליו של בג"ץ השומר משמר ההגינות ומונע שחיתות שלטונית, הראייה השיפוטית אינה תמיד זהה וקרובה לראייה החקיקתית והשלטונית. לכן, בדמוקרטיה המערבית קיימת הבדלה והבחנה ברורה בין המערכת המחוקקת, המערכת המבצעת והמערכת השופטת. מן הראוי, בכל הכבוד הראוי, שהבדלה ברורה - וחדה כתער זו - לא תיטשטש במרוצת השנים ובג"ץ יימנע מלהיכנס לתחומי חקיקה ברורים, שאינם - בכל הכבוד הראוי - מתחומי השפיטה ומתחומיו הוא.