את העוני והמצוקה האמיתיים חוו העולים ממרוקו בשנות החמישים והשישים, כשנזרקו לאוהלים ולפחונים אחרי שחיטאו אותם בדי.די.טי. כשהמצב השתפר לכאורה, העבירו אותם בין היתר לבתים נטושים במוסררה, כשעשרה ילדים צריכים לגור בחדר אחד, שכונה שהפכה חיש קל לשכונת עוני, מלאה בפשע ובסמים. המחזאית הצעירה והמחוננת הדר גלרון (מקווה), נסערה מהתחקיר שעשתה לפני כתיבת המחזה (יחד עם אמיר זהר), עוד יותר מעצם הכתיבה והבימוי של ההצגה בתיאטרון "פסיק". הסיבה: אביה היה בין אלה שחוו את המצוקה ובעטיה עזבו את הארץ בשנות השישים, וחזרו אליה רק מאוחר יותר. כך שהכאב של משפחתה צורב בליבה והוא שהניע אותה לכתוב על כך. נושא היחס למרוקאים הוא כפצע צורב בלב רבים בקרבנו. אותי זה הרטיט לצפות בסצנות הרבות, שכל אחת הייתה פתח לעולם שהוסתר מעינינו בעזרת העיתונות משרתת השלטון המפא"יניקי, הלבן והמתנשא. המשחק הכה אותנטי של הצעירים, שאך זה סיימו כקבוצה את הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים, משחק אותו הדריכה בכזו רגישות הדר גלרון, הסיפורים העוצמתיים שבסך-הכל הכילו פרטים כה רבים שהרכיבו את התמונה לאמיתה, בעזרתם נפרשה לעינינו תמונה שרק את חלקה ידענו. לכן זה כה נוגע ללב וממלא את מטרת המחזאית: ליצור דרמה שמעוגנת במציאות היסטורית, שהייתה לפצע חברתי מדמם. לא היו אלה אז צעירים שלא ידעו רעב, שרק בשביל הכיף והחבר'ה, החליטו לעבור לאוהלים בשדרות רוטשילד. אז לא חשבו על מלחמה במחירים הספסריים והעלויות הלא הגיוניות שאליהן הגיעו הודות לתאוות הבצע של הטייקונים. אז, בשנות השישים, הייתה זו חרפה, שבהחלט דמתה לאפליית השחורים בארה"ב, שהביאה גם היא להקמת תנועת "הפנתרים השחורים" שם. בחור אמריקני שמגיע לארץ, ומחפש חשיש אצל סוחר הסמים במוסררה, מספר לחבורה על תנועת הפנתרים השחורים בארה"ב, ומכאן מתגלגלת האבן והופכת למפולת סוחפת. פעיל שמאל ועיתונאי במשרה חלקית, עוזר להם לארגן את דעתם, ודוחף אותם לייסד מפלגה. ואכן, במציאות, הם הצליחו להקים מפלגה ולזכות בשני מושבים בכנסת, אך חוסר יושרו של אחד מהם, שהוסכם שיתחלק עם חברו בכיסא בכנסת - וסרב להתפנות אחרי שנתיים, הביא להתפרקות המפלגה הצעירה, שקרסה בטרם הצליחה לממש את מטרותיה. אייבי, מנהיג החבורה וסוחר הסמים הוא בועז נחום, ששפת הגוף שלו ממש כשל ארס מרוקאי עם המבטא והסגנון. יש לו קסם אישי רב וליהוקו מעולה. כך גם מעולה ורבגוני הלל שמעון בתור השוטר מקנאסי, ומרשים עוד יותר - כאימא של יעיש. יעיש הרגשני הוא ניראל פרידמן; פרוספר הוא יואב כהן, ואת אחותו של יעיש - אתי היפה, מגלמת ליטל לוזון, שעדיין מתרגשת ובולעת את המילים, אך החן שלה והחום מחפים על כך. את העיתונאי, השב"כניק והתייר ממלא בכישרון יובל שוורצמן. גלרון יודעת היטב את המלאכה, וחילופי הסצנות נעשים תוך השמעת מוזיקה תוססת של התזמורת החיה על הבמה (אביתר חרמש, דותן כהן ונמרוד גורביץ'). בתחילת המחזה יש גם קטע מחול ותנועה שאת הכוריאוגרפיה שלו עיצב עומר זמרי המחונן (שעיצב גם את הכוריאוגרפיה ל"שני קוני למל", בין היתר). את התפאורה הכה מתוחכמת ויעילה עיצב עלי קפלן וילדמן, את התלבושות האותנטיות עיצבה ליאת בן שושן, ואת התאורה חגי גורן. הצגת תיאטרון פסיק "מוסררה" אינה רק דרמה מעולה. יש לה ערך מוסף במתן התייחסות לפרק בהיסטוריה שלנו שהיה עלום עבור רובנו, והגיע הזמן לפקוח את עינינו ולתת עליו את הדעת, שלא נמשיך לעשות את אותן השגיאות כמו שגולדה מאיר אמרה על המרוקאים: ”הם לא נחמדים...”. די עם הגזענות, שממשיכה להתקיים עד היום במיוחד בקרב החרדים, והגיע הזמן שנהיה כולנו ישראלים בעלי ערך שווה, שהקו המשותף לכולם הוא אהבת העם והארץ. אמן. הצגה שמסובבת את הבטן.