בשנות ה- 70 נתקבלתי לעבודה כמהנדס בסניף המקומי של חברת בניה ארצית מכובדת שגם עזרה, בין השאר, להקים את המדינה. המשכורת שלי כללה סעיף 'אחזקת רכב' בסכום נכבד ומהותי. הסעיף הזה כמעט עלה לי לראש. כמובן שהם עושים את זה כדי להוריד את החלק מוטה הפיצויים והפנסיה שבשכר. למרבה הפלא - לא שילמו לי את הנקוב. הלכתי להנהלת החשבונות ושאלתי כמו שגם אתם הייתם שואלים, מה קורה פה? פה, שום דבר מיוחד, ענתה לי המנהלת שעל שולחנה ערימות גדולות של חשבונות, מה אצלך? לא שילמו לי אחזקת רכב גלובלית, הסברתי במתינות. נו, היא אמרה, איך אתה רוצה לזכות בפיס אם אינך קונה כרטיס? מה, זה עניין של מזל וכוכבים? הגבתי בשאלה משלי, הרי יש חוזה. טוב, היא הואילה, לא הבאת לי טופס נסיעות חתום ומאושר. תמלא טופס ותביא. לשם המחשה הגישה לי טופס שלא ראיתי מימי. הלכתי לחדרי כדי למלא את הטופס. רשמתי את הנסיעות שלי והכל הצטבר ל-250 ק"מ חודשיים. מה לעשות, הפרויקט שבו עסקתי נמצא לא רחוק מהבית.
בסוף החודש קבלתי תשלום עבור אחזקת רכב בשיעור 9% מהנקוב הגלובלי בחוזה שלי. עכשיו מצאתי את מנהלת החשבונות עם ערימה חדשה של חשבונות וכריך גבינה מהמזנון למטה. מה עכשיו? היא תהתה. קבלתי משהו, אני מודה, אמרתי לה. אי-אפשר להכחיש, אבל זה פחות, הרבה פחות, ממה שנקוב בחוזה. תראה לי, היא ביקשה. הראיתי לה. נו, באמת, היא הגיבה מה לא בסדר הפעם. קבלת בדיוק מה שדיווחת. מה זה קשור לדיווח? שאלתי, מגיע לי בהתאם לחוזה סכום נכבד ואתם לא מכבדים אותו. תסלח לי, היא אמרה, אנחנו מכבדים כל סכום. לא, התעקשתי, את החוזה אתם לא מכבדים. למה אתה מדבר כל-כך הרבה ומהר, היא אמרה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לדווח על קילומטראז' שמתאים לסכום החוזה. תמלא עוד טופס ותגיש...
הלכתי עם הטופס למנהל הסניף ושאלתי מה עושים. עושים מה שהנהלת החשבונות מבקשת, הוא אמר. זה מה שאני עושה. לא מתווכח איתם כי הם חותמים על הצ'קים. כלומר, התרעמתי, אני צריך למלא טופס בנסיעות פיקטיביות לכאן ולשם רק כדי לקבל את המשכורת שלי? זה מה שעושים כולם, הוא אמר לי. זה שם המשחק. ככה פנחס ספיר רוצה, למה להתווכח על כל דבר...
הלכתי להתייעץ עם לופו, ניצול שואה ושואות אחרות. תראה, הוא אמר, זו מדינה מתוקנת כראוי ובולשביקית למכביר, אם אתה לא יודע עדין. הכול מתנהל בפתקים ובקריצת עין. שמור לי ואשמור לך. מה חדש? הוא שאל בתימהון מעושה. אתה יודע מה חדש, אמרתי לו, אני חדש במשוואה הזאת, חדש בשוק העבודה. אז תתחדש, אמר לופו (עוד אספר לכם עליו). בסיציליה הדברים פשוטים יותר, הוא הסביר לי באיטיות. אם אתה ילד הגון ומתבלט בסביבה הטבעית שלך מבקשים ממך בנימוס רב להצטרף ולהושיט יד לציבור במבצע קטן וחסר חשיבות לחלוטין. בוא תיכנס אתנו למסעדה ותפלח מזלג בסך-הכל. אנחנו משלמים את חשבון הארוחה. תראה לנו שאתה מוכן לתרום משהו מעצמך לטובת הכלל, האלמנות והיתומים. ברשתות החברתיות של היום זה נקרא לשתף. אחר כך טופחים לך על השכם לכל אורך החיים. תודה על השיתוף. גם ספיר רוצה 'לשתף' כמה שיותר כי בולשביקים מאוד אוהבים שיתוף פעולה עם הציבור הגדול. הבנת את הרמז? בוא תהיה אחד מאתנו עם פנקס אדום כדי שתוכל לקנות בחנויות שלנו. לא צריך פרוטקציה כשיש קשרים.
אחרי שלוש שנים במסגרות האלה נסעתי לעבוד בחו"ל. עוד אחזור לספר לכם, עכשיו לופו.
עכשיו לופו
לופו הגיע אלינו אחרי המלחמה. את המלחמה הוא עבר ביערות עם הפרטיזנים. ילד מופרע שהסתיר את יהדותו גם מעצמו. אחרי המלחמה הוא מצא את הסבתא שלו בעיירה והביא אותה למנוחה ונחלה במושבה הגרמנית בחיפה. הוא התגורר ליד הפעטער והיה הולך אתו בערבי שבת לבית כנסת. אני לא יודע אם הוא מקשיב לי, היה לופו אומר ומביט בשמים, אבל אני צועק. אבי סידר לו עבודה בחברת חשמל כנער שליח. הוא הסתדר מצוין למרות שלא ידע קרוא וכתוב. אחר-כך עבר למחלקת תחבורה ושימש נהג של מנהלים חשובים. המנהל אחד רדה בו כי היה נוהג לפתוח את עיתוני הבוקר הטריים שלו ומעמיד פנים שהוא קורא. באחד השיאים של הדרמה לופו הותיר אותו עם העיתון וספל קפה מהביל בתחנת דלק בחדרה, ביקש סליחה לרגע כי הוא נזקק לשירותים, התניע את המכונית והמשיך לישיבה בתל אביב ללא המנהל. איש לא חש בשינויים. הישיבה שלופו ניהל באותו יום זכורה לטוב והיא חלק ממיתוס ההתיישבות של חומה ומגדל בארץ. באותו יום, לעת ערב, נתבקש לופו להתפטר. קשה לפטר אדם כמו לופו שהיה פרטיזן בנעוריו ונכה צהל בבגרותו. הוא נפצע באחד הקרבות ליד כורזים בגליל. אל תשכחו שבימים ההם אלמוגי וחושי ניהלו פה את העניינים בשם העובדים. הם כבר חיסלו כמה חברות גדולות כמו הנס מולר וימאים בנמל...
למרבה הפלא לופו הסכים להתפטר מרצונו הטוב וללכת לשלום. לפני כן הוא הלך למנהל הישיר שלו, קד קידה והתנצל שהפקיר אותו בסביבה עוינת בחדרה. אבל, ביקש מהם לופו, תנו לי בבקשה איזה צעטעלע - מכתב המלצה כדי שאוכל להתקבל לעבודה במקום אחר, אולי בהסתדרות. שרק לא יחשבו שהנכות שלי היא שגעון (בימים ההם, כמו בזמן הזה, לעזוב את חברת חשמל נחשב שגעון רווי בטירוף-דעת). מנהל אגף כוח אדם ניסח מכתב המלצה נפלא וכך נחתם עתידו הזוהר של לופו אחת-לתמיד. הוא קד קידה והודה למנהלים על טוב ליבם ויחסם החיובי לעובדים. נערכה מסיבת סיום חגיגית בהשתתפות הועד למען החייל עם כמה נכים שהובאו בכיסאות גלגלים לאכול עוגות קרם. עכשיו אתה חותם לנו והולך, אמרו המנהלים המשולהבים. לאן הולך, שאל לופו בתימהון, תזכירו לי בבקשה? התפטרת, הודיעה ההנהלה. כן, הודה להם לופו, אבל... אני רואה כמה שאתם כל כך אוהבים אותי בכתב ומעריכים אותי, אז למה ללכת? אני בחיים שלי כבר לא אפקיר אתכם בחדרה, אנשים טובים, הצהיר לופו חגיגית, אני נשאר פה לתמיד.
מי רצח את רבין ולמה?
"ההסתה הכי גדולה מתבצעת כבר שני עשורים נגד הציבור הכי נאמן. הכרזה המפורסמת של רבין במדי אס. אס - נזכיר בפעם האלף – הודפסה בלשכת הפרסום הממשלתית וחולקה על-ידי איש השב"כ אבישי רביב". כך כותבת הגברת אמילי עמרוסי. לא, אין לה קשר עם העם הרוסי. בתוך עמה היא חיה.
רבין האדם, השאלה מי באמת רצח אותו לפני שהוא מת ואיך יש לקיים את טקס זכרונו לברכה הם סרח-עודף נהדף לחלוטין עבור ציבור אוהדיו ונאמניו. העיקר פה – המורשת. זה מה שבאמת חשוב. את רבין וזכרונו לברכה הקריבו מזמן על מזבח המורשת. ואם מדובר במורשת תרשו לי להביע שאט נפש. המורשת שהם מפרסמים כביכול בשמו אין לה ידיים ורגלים עם רבין ז"ל עצמו.
שמעון פרס נעשה איש המורשת של רבין. עד כדי כך. מחר בבוקר הוא ישנה את שמו של מכון השלום שעל שמו לשמו של רבין. עד כדי קח.
אתה לא מפסיק לשאול את עצמך מה הייתה מטרת השב"כ ביצירת הפרובוקציות ולמה שרי ממשלה, כולל רבין עצמו, תמכו במטרה שהסתמנה. האם הם עדין חיו בתסריט של קו 300?
אובמה מי?
מי שהוא לא היה ויהיה, תמיד תזכרו שהוא זה שהצליח להכניס שחור לבית לבן.
