א. פנים מכוערות
היורה הגיע, ועמו דיוני תקציב. שוב רוצים במערכת אי-ביטחוננו - ובעיקר, צבאנו המסואב - להגדיל את חלקם בעוגת התקציב - על חשבון אזרחי המדינה, חינוך ילדיהם, רווחתנו, בריאותנו ועוד דברים, שאינם כה חשובים כמו שמירה על משכורות העתק של אנשי הקבע, שרובם מיותרים ותנאי השירות המופלגים שלהם.
פעם, כשעבדתי במעשייה האוורירית, שאל אותי הממונה עליי כיצד, לדעתי, יש לעשות פיטורי ייעול. הצעתי לפטר שרירותית כל עובד שני, ואז תהיה אפשרות לראות סוף-סוף לראות מי מהנותרים מיותר.
כל הבאים לבקר בצבא - ולא רק הגיע לשירות מילואים - רואים את הבטלה הגלויה ואת אי-הרצון להתאמץ. על גבם של כמה לוחמים חוגג צבא הבטלה לישראל. ועל משכורתו ועל הטבותיו מגן הרמטכ"ל בלהט ובעוז-רוח, שאינם מאפיינים את רפיון ידו בכל האמור להגנה על בטחון המדינה.
עכשיו על הפרק כמה מיליארדים - אך מעט מהכסף המבוזבז במערכת ביטחוננו - שקוצצו לפני כמה חודשים מתקציב הצבא; ועתה יקבלם הרמטכ"ל חזרה לתקציבו. ולשם כך - כרגיל - מתחילה מערכת ההפחדה, שצבאנו טוב בה (להבדיל מביצוע משימותיו), ויש לי חשש סביר, שהמזימה השפלה תצלח במלואה.
ככה זה כשלצבא מסואב וכושל יש מדינה, שהוא עושקה בלי שום התחשבות.
ב. רק אחד עִמנו
לפני שבעים שנה - ב-31 באוקטובר 1943, בליילה - בתום מבצע הנדסי מסובך, ברחו עשרים אנשי לח"י ממחנה המעצר ב' בלטרון, והחל עידן חדש במלחמת לח"י לעצמאות ישראל.
עד שרצחו בדם קר את
אברהם שטרן "יאיר", מחולל לח"י, הצליחו הבריטים להצמית כמעט את תנועתו בגל מעצרים, שנעזר לא-מעט במלשינים יהודיים. נקודת המפנה הייתה הבריחה של
יצחק שמיר ממחנה המעצר במַזרע שמצפון לעכו. שמיר הפך את פקודת "יאיר" לאנשיו לברוח מכלאם, לצוואתו.
כשהגיעו עצורי לח"י ללטרון כבר הייתה להם תוכנית פעולה, אך היא התאימה למזרע - כלאם הקודם. שינויים נדרשים הוכנסו לתוכנית, ומנהרה בקוטר כחמישים ס"מ, שאורכה 76 מטר, נחפרה בעבודת נמלים מדהימה, תוך הסתרה יצירתית של תוצרי החפירה.
בין הבורחים מלטרון היה נתן ילין-מור, בכיר עצורי לח"י באותה העת, שמונה עם צאתו ממחנה המעצר לחבר בשלישייה, שניהלה את ענייני המחתרת - "המרכז".
ילין-מור, אדם גדול ורחב-כתפיים, היה השני בבורחים, וכמעט הכשיל את הבריחה, כיוון שלא הצליח לעבור במנהרה. במאמץ רב הצליח להשתחל, ועבר במנהרה, ואחריו עוד שמונה-עשר איש. שניים מאנשי לח"י המתינו להם מחוץ למנהרה, ונתנו לכל אחד מהבורחים אקדח ורימון. עוד לפני שהספיקו להריח את החופש, הפנו אותם לאוטובוס, שחיכה להם בפאתי הכפר אלקוּבּאבּ (כיום - המושב משמר איילון). כאן אירעה תקלה, כשאחד מעשרים הבורחים טעה בדרכו, ולא הגיע לאוטובוס. הוא הלך ליילה שלם, עד שהגיע למושבה מזכרת-בתיה. השאר - בלוויית שני מקבלי פניהם (עמנואל הנגבי ודני בית-המקדש) - נסעו באוטובוס למקומות מסתור בתל אביב.
בבוקר הגיע הסמל הבריטי לספור את האסירים בלוויית עוזריו הערביים, והתברר לו, שיצאו אסיריו לרעות בשדות אחרים. הבריטים ניסו להסתיר את קלונם באמצעות צנזורה, אך השמועה עברה, והתפרסמה.
כפי שתכננו "יאיר" ושמיר, הבריחה של עשרים לוחמים מנוסים, חדורי-מוטיווציה ובכירים הפיחה חיים במחתרת לח"י, והוציאה אותה מהמשבר. "ברחנו אל החזית", הגדירו זאת אנשי לח"י (בניגוד לחברי "ההגנה", שקיבלו פקודה לא לברוח בשום אופן מבתי-כלאם).
ארבע שנים וחצי אחר כך הסתלקו הכובשים הבריטיים, וקמה המדינה. מבין הבורחים עדיין נמצא עמנו רק יצחק אבן-זוהר - "בן-ציון". השאר נפלו בקרבות נגד הבריטים ובמלחמת הקוממיות, או נפטרו בינתיים. סימן-טוב הגיע עם משפחתו - בניו, נכדיו וניניו - לאירוע מרגש מאוד, שארגנה העמותה להנצחת מורשת לח"י וחלליהם לרגל שבעים שנה לבריחה מלטרון בנוכחות מאות אנשים בלטרון ובאנדרטה לחללי לח"י ביער המחתרת בפאתי עמק איילון.
מחנות המעצר בלטרון (מחנה א' אכסן שבויים מלחמה איטלקיים במלחמת העולם השנייה) נבזזו עם צאת הבריטים, ונהרסו כליל במלחמת הקוממיות ובשנים הראשונות לקום המדינה. ממחנה המעצר ב' נותרה, אי-שם בתוך שדות קיבוץ נחשון, רק עמדת הש"ג, שהוכרזה כאתר שימור.
ג. חבורה שכזאת
ליצחק הרצוג - נכדו של משתף-פעולה עם הכובש הבריטי, שנודע ברדיפת לוחמי המחתרות - שידע לשתוק כאשר המדינה (והמשטרה בשמה) ביקשה תשובות על ניהול העמותות המושחתות של
אהוד ברק, חברה מרב מיכאלי - נכדתו של מי שמכר את נשמתו לשטן, ושיתף-פעולה עם הנאצים.
איזה יופי של פוליטיקה חדשה במדמנת ישראל.
ד. טייחים
בעקבות דברי
בועז הרפז בראיון עם איילת חסון בערוץ הראשון, כתב לי חזי, עמיתי - "ראיתי והזדעזעתי. נורא".
והוא מוסיף, "אבי אשכנזי ואבי בניהו - צמד-לא-חמד. מעניין מי דחף אותם קדימה. "אם הרפז אומר אמת, אנו בבעיה, ומערכות היועץ המשפטי, משטרה ועוד - חבורה של טייחים".
בניגוד לחזי, איני מזועזע ואיני מופתע. כבר מזמן הפכה צמרת צבאנו לכת, שמעלה בתפקידה, ועוסקת בקידומה העצמי.
ה. רגע, אני רק שאלה
רגע, בעניין תקציב הביטחון המנופח, יש לי שאלה קלה - משה יעלון הנו שר הביטחון, ואם בעקבות הגדלת תקציב הביטחון לא יקוצץ שכר אנשי הקבע (ואולי, חס וחלילה, אף יגדל) - הרי החלטתו תגדיל את תקבוליו האישיים מגמלתו הצבאית.
האם אין כאן משום-מה בעיה אתית?
