המוקדם והמאוחר בסיפורי האבות כרוכים זה בזה. כך הם באים והולכים במרחב שנות חייהם הם, וכך הם דואים מעל הזמן ממקומם אל מקומנו ואנו פוגשים בהם והם פוגשים בנו וחייהם אינם תמים ושלנו זוכרים מה שקדם להם. בצאתו של יעקב מבאר שבע בואך חרנה אומר הכתוב "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם.." (בראשית כ"ח,י"א).לא בְּמקום בשווא, כל מקום אלא בַּמקום, במקום מיודע, מוכר ועל-פי פרשנים מדרשיים ופרשני המקרא אחריהם, מקום המקדש עליו אמרה התורה "...בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ..." (דברים י"ד,כ',ג'), בית המקדש. במקום בו עתיד להיבנות פגע מוקדם, דורות הרבה לפני שנבנה מאוחר. דון יצחק אברבנאל רואה ביעקב את האיש ש "...היה הראשון שהתחיל להגביל בית המקדש לפי שהוא הגביל המקום ההוא ויחדו לגבוה...במקום שהיה עתיד להיות בית עולמים" (אברבנאל, שם). אדם בנוסו מארצו ומולדתו לארץ אחרת להציל בה חייו, פוגע, כמו באקראי, באורח לא מתוכנן, במקום בלתי ידוע באותה שעה, אבל המודגש כבר כמקום ידוע, מפני שבכל עבר כבר חי העתיד שיבוא גם אם אין האדם יכול להעלות אותו על דעתו. התמול הורה את המחר גם אם אין אדם בארץ אשר ידע מה ילד יום. "ויִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם" (שם) . הכתוב מתעתע. מן האבנים שהיו באותה שעה, באותו מקום, או כבר מן האבנים שתהיינה לעתיד לבוא,"...בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ..." (דברים י"ד,כ"ג) . "וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא", במקום בו פגע באותה מנוסה, או כבר "בַּמָּקוֹם הַהוּא", עוד בטרם ייבנה המקום ההוא.
התיבה מָּקוֹם מופיעה שלש פעמים בפסוק אחד, מיודעת, ואי-אפשר להתעלם מחשיבותה התוכנית, אבל גם אין היא מניחה לקורא לגמור בדעתו אם חשיבות זאת נובעת מן העובדה כי הנס על נפשו עושה לו מקום באשר שם ילין, בצוקי הרים, בין הטרשים, רחוק מעיר ומתים, והחיים עושים לו מקום ולא המקום עושה לו חיים, או שמא המקום והאבנים אשר הוא שם מראשותיו המתוארים כפרוזדור לטרקלין הסיפור, החלום, הוא כבר חלום גם הוא, בו זמנים משמשים בערבוביה וגם המקומות מסיעים עצמם בין עברם לבין עתידם ועושים את ההווה למקום מפגש קסום.
"... וַיַּחֲלֹם..." (שם)!, מתי, אחר שהשינה גברה עליו בשיאו של הר נטוש בו רוחות של פחד מניסות כל שינה מעיניו של נרדף, או שמא "...וַיַּחֲלֹם.." הוא חלום מקדים חלום, ועוד בטרם תכריע העייפות הנוראה את עפעפיו של יעקב הבורח הוא כבר איש של נים ולא נים, מציאות וחלום יחדיו, פיזיקה ומטפיזיקה בעת ובעונה אחת, מוקדם ומאוחר, יעקב בנוסו בימים קדמונים, בניו אחריו בימים שבאו אלפי שנים לאחר מכן הודפים את המציאות המאיימת להכריע אותם בהופכם אותה לחלום? במקום, הם הופכים את המקום למקום שיבוא. במקום הם פוגעים במקום שמתחת לכף רגליהם, ובחלומם מתאחדות כל האבנים המרטשות רגלי נוודים לאבן תשתיתה של פדות גדולה שמוכרחה לבוא. ואולי לא. אולי "... וַיַּחֲלֹם... " אינו בא אלא לאחר שהנס עומד מנוסו לאגור כוח למחרת היום שיהיה אף הוא יום מנוסה... מי ידע.
אין מראים לו בחלומו מה שאינו יצטייר בדמיון כשהוא ער בחלומו רואה יעקב..."וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" (שם). מי הציב את הסולם? " מוצב - על-ידי אחרים" אומר הרשב"ם נכדו של רש"י. מי הם האחרים? אילו הייתה בכך חשיבות היה רשב"ם מזהה אותם. אבל כנראה אין. יש 'אחרים' הרבה בעולם, מאז היות 'אחרים' על פני האדמה, שהציבו סולם על הארץ ומאז הוא ניצב תמיד, ממתין כביכול להלך השואל נפשו לנוח מן העולם הזה לעלות בו ולפגוש בו מלאכי אלוהים העולים והיורדים בו אין עוצר, וההלך שאינו יודע לחלום איננו יודע לראות שיש סולמות על הארץ ולא יכול להיות לו מושג שאם מלאכים עולים ויורדים בו יעלה אף הוא וירד אף הוא בסולם הנודד המוצב ארצה, מקרנות האימה אל גדות ההצלה. אבל ראשו של הסולם אינו מוצב. הוא נע. הוא "מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", לא נוגע בהם, לא נשען בשוליהם כפי שרגליו נשענות למטה על האדמה הקשיחה. הוא נמצא בתנועה מתמדת השואפת להגיע. כמוהו כטוב המוחלט שראוי לשאוף אליו אפילו אין אדם יכול להגיע עדיו, כן הסולם המוצב ארצה אדם שואף להגיע בו למעלה אבל הלמעלה הוא גבוה מעל גבוה והסולם עולה עוד ועוד ואינו חדל להגיע. הנס אל נפשו לא יכול להימלט השמימה מן הארץ, לעלות בסולם פה ולרדת ממנו שם. סולם כזה אין מראים לו לאדם גם בחלומו כפי שכבר אמר רבא (ברכות נ"ה,ב') " תדע, דלא מחוו ליה לאינש לא דקלא דדהבא, ולא פילא דעייל בקופא דמחטא", כלומר אין מראים לו לאדם בחלומו מה שאינו יכול להצטייר בדמיונו כשהוא ער, לא פיל העובר בקוף המחט ולא דקלים עמוסי תמרים של זהב. גם שמים אין הוא יכול להעלות בדמיונו אלא אם כן נוטל טבלת צבעים של מטה ומצייר בה כאילו צבעיה הם צבעים של מעלה שעיין לא ראתה.
הנס על נפשו בארץ רוצה להינצל בארץ. הנרדף על צוואר בעולם הזה מתפלל להינצל בעולם הזה. זה ההבדל בין אמונה לבין תקווה. המאמין משוכנע בליבו כי יש עולם שאינו כעולמנו, בו צרורים חיים שאינם צרורים כאן, ושם ממתין לו הנצח שאין לו אפילו צל צילו של קיום עלי אדמות. אבל המקווה, אפילו כלו כל הקיצין ההגיוניים, בעיקר כשאלה כלו, משקיע כל כוחות רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו וכל מאוויי רוחו וחוכמתו ותפילות העמידה ותפילות הלחש שנבראו מעולם כדי להיוותר בעולם הזה, הוא ואם בניו ובנותיו, ורעיו ואוהביו, ואפילו אויביו, ואפילו הוא לבדו, עוד רגע, לו רק עוד רגע למעלה ממה שדומה בעיניו כסוף. הנרדף שאינו חפץ חיים הוא כמת המהלך. הוא יגיע למקום של אבנים שתהיינה לו מצבה. לא אבנים למראשותיו. הוא לא יראה סולם מוצב ארצה. הוא לא יעלה ולא ירד בו.
חלומו של יעקב הוא חלום של "קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' " (תהלים כ"ז,י"ד), הוא חלומו של אדם שנפשו יוצאת "....לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (שם, י"ג). בחלומו הוא רואה את הארץ המובטחת ואת שובו אליה, את ה' הניצב מעליו וכמו מניף מעל לחותר בכל כוחותיו לעלות, את הפחדים ואת החרדות המושכים אותו מטה, ומבטיח כי לא יעזבנו, כי ישמור עליו תמיד גם אם ינדוד, כי יהיה עימו בכל אשר ילך גם אם שביליו יוליכוהו לנכר. ה' הניצב עליו מבטיח לו את הארץ. לא את השמים. הנווד המקווה חולם תקוות. כשהוא מקיץ משנתו הוא אומר "... אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (שם ט"ו) על הארץ, בין סלעי ההר הנישא, "...ואָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" כי התקווה היא איתנות הרוח המפגישה את העומד על נפשו פנים אל פנים כביכול עם אלוהיו, בשדה הקרב על החיים בעולם הזה, והפגישה הזאת שתחילתה " וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" - אקראי, וסופה "וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה" - ודאי, היא ההכרה העמוקה של ה"קווה אל ה' החזק והאמיץ " כי "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" ( שם, י"ז).
זה המוקדם וזה המאוחר. זה האתמול, וזה גם המחר. התקווה היא דגל הדגלים במאבק על החיים. היא לא החנית. במארב לכל חנית משחיזה עצמה חרב באפלה. היא לא הפלדה המוחצת. לכל פלדה מוחצת נבראה פלדה כבדה וחזקה ממנה המוחצת שבעתיים. היא החלום. לא חלום יעוף. חלום העולה בסולם מוצב ארצה. לא חלום של מנוסה מן הארץ. חלום של שער השמים. כה היה. כה יהי.