שר האוצר מדבר על הוזלת הדירות מצד אחד ועל בנייתן על קרקעות יקרות מאוד דווקא בתל אביב, למשל על חשבון שדה דב, מצד שני. השגיאה כאן היא כפולה: מצד אחד, בנייה יקרה דווקא בתל אביב ובנותיה אינה נותנת דיור "בר-השגה" וממילא אינה פותרת את מצוקתם של אנשי "מעמד הביניים" - מה זה בדיוק? - שבשמם מתיימר
יאיר לפיד לדבר, קל וחומר שאינה פותרת את בעייתם של אנשים שאמצעיהם דלים עוד יותר. מצד שני, סילוק שדה דב ממקומו הטבעי - צמוד לעיר שאותה הוא משרת - והעתקתו לנמל התעופה בן-גוריון משמעותו גזלת נכס חשוב מן העיר, פגיעה בעיר אילת, והפיכתה של התעופה הפנים-ארצית לנכה עד חסרת הצדקה.
שר השיכון
אורי אריאל מדבר על הוזלת הדירות על-ידי בנייה על שטחו של מחנה תל-השומר, למשל, כלומר שוב בנייה בלב השטח הצפוף והיקר במדינה. כיצד בנייה כזאת, במקום כזה, תפחית את מחירי הדירות, ומה יהיה על המדיניות הנכונה של פיזור האוכלוסייה, שממנה נותרו סיסמה נבובה ואות מתה?
ראש הממשלה ראוי לעידוד על-רקע הצהרותיו על הצורך בהאצת הבנייה, במטרה להגדיל את היצע הדירות ולהפחית את מחירן, אבל - אליה וקוץ בה: כאשר התוכניות אינן מכוונות לאזורי העדיפות הלאומית - אזורי ההר: הגליל, השומרון, ירושלים, יהודה והנגב - סופן לגרום להאצת הבנייה בעיקר באזורי הביקוש, תל אביב ובנותיה.
יש המעוניינים בדיוק בכך. מדובר בכרישי נדל"ן שהצליחו לדחוק את פי גלילות ממקומו - מעשה מבורך מבחינת איכות הסביבה ובטיחות התושבים - והמאיימים לסלק את שדה דב - נכס לעיר - כדי לבנות רבבות דירות באזור היקר שבין תל אביב, הרצליה ורמת השרון. מדובר בדירות יוקרה, שתימכרנה במחירי עתק. מדובר בשלמת בטון ומלט במרחב האחרון שעדיין נותר באזור, ומן הסתם גם במניעת גישה של הציבור לקטעי חוף שעדיין שרדו בסביבה זו. ע"ע השכונה השערורייתית - מבחינת המיקום, הפגיעה והשם הלועזי Sea & Sun, דווקא בעיר העברית הראשונה.
מאז ומתמיד דיברו ממשלות ישראל על הצורך לפזר את האוכלוסייה, כדי שזו לא תתרכז בין גדרה לחדרה, אבל פעלו בכיוון ההפוך: עודדו בדרכים שונות דווקא את הבנייה באזורי הביקוש, וכך דירדרו את אזורי העדיפות הלאומית; כך עלו מחירי הדירות בתל אביב ובנותיה, והתפתחה הבועה התל אביבית; כך גדלו הפערים בין תל אביב לירושלים ולאזורי העדיפות הלאומית הנ"ל; כך השתכנו מרבית העולים שהגיעו בעיקר מברית המועצות לשעבר במישור החוף הצפוף במקום באזורי ההר המשוועים לתוספת תושבים; כך הוחמצה ההזדמנות לפיזור האוכלוסייה.
ראש הממשלה הכריז על ועדות דיור לאומיות ומתרפק על גלגולן הקודם - ול"ל - שאפשרו לשר השיכון בעבר,
אריאל שרון, לעשות את המעשה המבורך - בנייה מהירה וחיונית, כשלא הייתה אפשרות אחרת - במטרה לקלוט במהירות כמיליון עולים שהגיעו ארצה בתקופת ראש הממשלה שמיר. בינתיים נשכחו ועדות הדיור הלאומיות.
יש טעם בהאצת הבנייה אם זו תתבצע תוך יישום מדיניות של פיזור האוכלוסייה. אין טעם בהשקעות ברכבות לגליל ולנגב כשהדירות נבנות בתל אביב ובנותיה, או בהאצת הבנייה אם כל תכליתה בניית דירות יוקרה והעשרת הקבלנים שיעסקו בכך.
יהיו מי שיתבעו מראש הממשלה להאיץ בנייה דווקא לאויב - ע"ע רוואבי - במקום ליהודים; יהיו ירוקים שיחוסו על השטחים הירוקים, אבל יתעקשו ששיקוליהם הסביבתיים ייעצרו ב"קו הירוק"; יהיו קבלנים שידרשו לחסום חופים ולבנות מעגנות לרוכשי דירות היוקרה הנ"ל. יהיו קשיים וחסמים שונים. כל אלה הם מקלות בגלגלי הבנייה החיונית.
לתוכניות להאצת הבנייה יהיו גם היגיון וגם סיכויים אם הן תתמקדנה באזורי העדיפות הלאומית - אזורי ההר: הגליל, השומרון, ירושלים, יהודה והנגב - במקום באזורי הביקוש. אם לכך יכוון ראש הממשלה את מרצו, הוא יצא נשכר וכך גם ארץ ישראל ואזרחי ישראל.