ראש הממשלה נתניהו מבקר ברוסיה, ומחלקת המדינה בסיוע תותחי התקשורת הליברלית בארה"ב גועשים. האשמה: חבלה בסיכוי לחתימת הסכם עם אירן. לא הפנימו שם שבשאלות הקיומיות האינטרס הישראלי גובר. מה גם שבסוגייה זו, עושה רושם, ממשל אובמה מוכר את שלום המערב (והמזרח התיכון) בנזיד עדשים.
ואצלנו, שר החוץ ליברמן דיבר על "מדיניות חוץ רב-כיוונית" המחפשת בעלי ברית ושווקים נוספים על ארה"ב, ושוב גועשים הקולות. נא להירגע, ליברמן דיבר על כיוונים נוספים, לא על החלפת הברית. מה רע? הנה מה שרע: הן ביקור נתניהו והן התבטאות ליברמן פורטים על הנימים הרגישות של האליטה הוותיקה שהתרגלה להסתכל על ארה"ב מעמדה של מדינת וסאלים. השמאל הישראלי מייחל זה שנות דור לפתרון מדיני כפוי של ארה"ב עלינו, משהו בסגנון ראיון האימים שהעניק לאחרונה
ג'ון קרי לערוץ 2, שם הזהיר והביע הבנה לפריצת "אינתיפאדה שלישית", אם לא ניחפז לחתום על הסכם התאבדות מדיני.
עשרים שנה לעלייה הגדולה מרוסיה וחבר המדינות, ועדיין חלקים בתוכנו מתייחסים בחשדנות ליהדות רוסיה. אכן, בעלייה הזאת הגיעה אליטה בשֵלה שלא עברה אינדוקטרינציה שמאלית כאן, והייתה משוחררת מההתניות הפוליטיות התקינות הידועות. לא בכדי רוב מוחלט בעלייה מזוהה עם הימין השמרני החילוני - בהחלט סדין אדום עבור כוחות הפירוק בתוכנו המביטים בחרדה על קבוצה חברתית גדולה ואינטליגנטית הבזה לעמדות התבוסה המדיניות והלאומיות של השמאל הישראלי ואינה רואה בהן אתגר אינטלקטואלי לענות בו.
ברוסיה עצמה, מדינה עם משאבי טבע וכלכלה עצומים, עם אפשרויות עסקיות אדירות, התגבשה קהילה יהודית בת מאות אלפים, שבניגוד לשמאל היהודי באמריקה, הקשר שלה עם ישראל אינו מוטל בספק. כמעט אין משפחה יהודית ללא קרובים מדרגה ראשונה בארץ או חברים. יש משפחות שכולות ברוסיה שבניהן נפלו בשירותם בצה"ל. ישראל, על הישגיה במדע ובביטחון, ועם הרקע ההיסטורי שלה, היא מקור לגאווה בלתי מוסתרת. השפעת היהודים על התרבות, הכלכלה והמשטר ברוסיה עמוקה לא פחות מאשר בארה"ב. כמה מעשירי רוסיה ברשימת "פורבס" הם יהודים. שלא כבארה"ב, רובם מעדיף לא להיאבק בגלוי למען ישראל, אך מאחורי הקלעים יש נכונות ומחויבות עמוקה לעזור.
ככלל, העבודה מול הממשל הרוסי שונה מאוד מזו שבארה"ב. אמירות מתריסות נגד המשטר לא תעזורנה. המסורת הפוליטית ברוסיה היא שתדלנות ולא שדולות. הנגישות אל ראשי השלטון מיידית. אין עוינות יוצאת דופן כלפינו, אלא אינטרסים כלכליים בעיקר. דעת הקהל הרוסית (כמו גם דעת ראשי הממשל שלא בגלוי) אינה אוהדת את האיסלאם ויש לישראל יותר נקודות זכות. אבל הכסף הגדול נמצא באירן ובמדינות מוסלמיות נוספות. תמיכה של השלטונות הרוסיים בישראל על חשבון מדינות ערב, לא תיתקל בהתנגדות בדעת הקהל.
באשר לשיתופי הפעולה הכלכליים, בשני העשורים האחרונים נוצרה לישראל תדמית של מדינה שאינה אוהדת אנשי עסקים רוסים. אנחנו מכירים את הסטריאוטיפים הבזויים ביחס ל"אוליגרכים" ואת הטיפול התקשורתי והמשפטי בהם. האווירה הזו פוגעת גם בקשר עם יהדות רוסיה משום שמבנה הקהילה שם שונה מזה שבמערב, ולאנשי העסקים יש פעמים רבות גם מעמד מנהיגותי בקהילות.
לישראל יש אינטרס עליון להכניס את הקהילה העסקית היהודית ברוסיה להשקיע בישראל. אם נקל עליהם, יבואו בעקבותיהם גם אנשי עסקים לא יהודים. מול האפשרויות הכלכליות העצומות, בולטת ההחמצה שבמימוש הכושל. עוד לא מאוחר. ארגונים דוגמת הקונגרס היהודי הרוסי ואחרים רק מחכים לסימן וישמחו לסייע. בצד העסקים הרגילים אפשר להסתייע בעשירי רוסיה כדי להקים את התשובה השמרנית-ציונית לקרן לישראל חדשה ושלל ארגוני השמאל המסתייעים בכסף זר. מדובר באנשי עסקים פרו-ציונים ופרו-יהודים שיש להם יד ורגל גם בתחום האינטלקטואלי-אקדמי והם מבינים את כוחה של הזירה התודעתית. זה הזמן לשינוי הפרדיגמה.
