ההצגה שבוימה בידי חנוך רוזן עבור פסטיבל ישראל, שגם עיבד את ספרו האהוב של רודיארד קיפלינג יחד עם אפרים סידון - עם אבישי בן גל כבמאי משנה, היא מופע מרהיב, סופר-מקצועי ומלהיב. על-רקע תפאורה מרהיבה שעיצבה דפנה פרץ, נפתחת ההצגה בסצנה קומית מאין כמותה: להקת הזאבים ביער נאספת בבוקר לשיעור עם המורה. המורה הוא הדוב בלו העצלן (אלון דהן, שחקן הקאמרי המצוין, שכה משכנע בגילום הדוב וחולשותיו האנושיות). "למה הערתם אותי? הרי רק לילה ושלושת רבעי?" הוא שואל. "לא נכון, עכשיו בוקר וחצי”, עונים לו. וכך הוא מלמד את הזאבים הישרדות מהי. לפתע מתגלה תינוק אנושי ביער. הלהקה עורכת הצבעה, אם ראוי לגדלו אצלם, בגלל השוני בינו לבינם. קולו של הדוב בלו מכריע את הכף וכך עשר שנים אחרי כן, ממשיכה העלילה. את הילד שהחיות מכנות "מוגלי", מגלם בכישרון מולד של משחק וריקוד הילד בן העשר אראל חזיזה. היער מלא חורשי מזימות, והילד לומד מהדוב שראוי לו לחיות בלהקה, כי רק כך יש לו סיכוי לשרוד. את הלקח הזה ניתן גם להשליך על בני האנוש, ועל זה שוחחתי עם גלעד ודניאל לאחר ההצגה: על חשיבות החברות בחיים, ולא רק להם כילדים, אלא גם לעמים. "ולנו יש את ארה"ב" ענה לי גלעד. בין החיות שעיצבה אלה קולסניק נפלא את "פרוותיהם" ו"תלבושותיהם", בלטו במיוחד מלבד בלו הדוב, גם שירחאן הנמר (איוון לוריא, שכבר בלט בהצגה קודמת של המחזור המסיים) בתנועה, ובקולו המרשים; יותם קוזניץ הפליא בדמות באגירה הפנתר, ויואב מילשטיין כקא הנחש. בלטה בחינניותה ובקסמה גם גיה באר גורביץ' כסנאי. וכך גם נגבה מאור כ"פטטה הפילה". יקשה לציין את שמות כל חברי להקת החיות הענקית, אך כולם כאחד כה הצטיינו בריקוד ובשירה, וניכרה בשלמות התנועה שלהם הנחייתו של הכוריאוגרף עומר זמרי המוכשר. גיחתה לבמה לקראת סוף ההצגה של הילדה באנה שהלכה לאיבוד ביער (גאיה פדרמן הענוגה), מעניקה לסיפור את הטוויסט הסופי לסיום. נראה שגם בין ילדים בני 10 קיים ניצוץ האהבה. וכן, האהבה תמיד מנצחת. חובה לציין לשבח את איפור החיות המופלא בהדרכת דין עובדיה, שיחד עם האביזרים, התלבושות ותנועות הגוף - העניקו תחושה שאכן אנו בג'ונגל, אבל לא רק: גם בתוך מחזמר נפלא עם המוזיקה והשירים הנפלאים של מירון מינסטר למילותיו של אפרים סידון. הכל - בצורה מושלמת, כמו ישבנו בהצגה בברודווי תרתי משמע. הילדים התענגו מאוד על ההצגה. מסתבר שלאיכות המשחק וההשקעה יש כנראה משקל בתוצאה הסופית, וכך מגדלים את הדור הבא של צופי התיאטרון, שיורגלו לאיכות. מומלץ בכל פה.