גילוי נאות: כמעט 40 שנה שאני מצביע קבוע למפלגת העבודה. פעמים מספר אפילו נרתמתי (בהתנדבות) לעזור לה לחזור לשלטון אך כשלתי.
כאשר בשנת 2006 בא העסקן ההסתדרותי-עדתי
עמיר פרץ ובעזרת ארגזים מלאי טופסי התפקדות הוא זכה בתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, הלכתי "לרעות בשדות זרים" וכברירת מחדל הצבעתי לקדימה בראשות
אהוד אולמרט. כאשר
אהוד ברק הביס את עמיר פרץ בבחירות המקדימות במפלגת העבודה וזכה שוב ביו"רות, חזרתי לכור מחצבתי. אך לא לזמן רב. ברק, שהתעייף מלהתמודד עם נחשים ועקרבים במפלגה, פרש. "נערת הפלא",
שלי יחימוביץ', נבחרה להיות יו"ר מפלגת העבודה.
אני מכיר את שלי יחימוביץ' שנים רבות. כלומר, מעולם לא פגשתי אותה ואף פעם לא הייתי מבאי-ביתה, אך אני מכיר אותה היטב מהמגרש הציבורי. כאשר ירשה את העיתונאי
רזי ברקאי בהגשת התוכנית הפופולרית "הכל דיבורים" ברשת ב', שמה נסק כמטאור בשמי התקשורת הישראלית. בתחילה כולם היו נפעמים מיכולת ההתמודדות שלה עם המרואיינים. השיא היה כאשר אחד ממנהיגי הציבור הדתי,
אריה דרעי, נאלץ בעקבות דין ודברים רדיופוני איתה להתאשפז בבית-חולים. כיום בדיעבד, לאחר שהכרנו אותה היטב, אנו יודעים שהייתה זו תוצאה של סממני הרשעות הטבועים בה.
לאחר מספר שנים של הצלחה תקשורתית מרשימה מאוד (אני זמן רב קודם כבר הפסקתי להאזין לתוכנית עקב הבנתה הלקויה בדבר תפקידה של התקשורת) עברה להגיש תוכנית חדשות מיוחדת בערוץ 2. היו שמועות משמועות שונות על השכר שהיא נהנית ממנו, היו אפילו שנקבו במספר 100,000 שקל לתוכנית. לי זה נשמע מוגזם, אך לאור דבריה על "שכר הבכירים", מאוחר יותר, כאשר כיהנה כחברת כנסת, הרי נחשף פן נוסף באישיותה: הפופוליזם.
חזרתו של עמיר פרץ למפלגת האם שלו, ל"עבודה", הכריעה אצלה את הכף והיא הצטרפה לפוליטיקה, למפלגת העבודה ולהיות התומכת הגדולה ביותר של פרץ במירוצו לראשות העבודה. כמו רבים, רבים, גם היא התאכזבה ממנו ומהשקפת עולמו הדו-ערכית ו"עברה" ל"מחנה ברק".
למה באו עימה חשבון
חשוב להזכיר מה שארע בפוליטיקה הישראלית בכלל ובשמאל הישראלי בפרט מאז סיומה של "האינתיפאדה השנייה". עם סיום המלחמה החל הימין, די במהירות, לאמץ לעצמו את עמדות השמאל לגבי הסכסוך הישראלי-פלשתיני. החל בזה
אריאל שרון שפינה מרצונו את רצועת עזה וצפון השומרון ללא כל תמורה מהצד הפלשתיני. המשיך בדרכו אהוד אולמרט שניסה להגיע להסכם מקיף ו"נדיב" מאוד עם אבו-מאזן ראש הרשות הפלשתינית, אך ללא הצלחה. החרה-החזיק אחריהם ראש ה
ממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, שהכיר בזכות הפלשתינים למדינה עצמאית ובגמגום גם בעיקרון "גבולות 67'".
השמאל הישראלי, במקום לאמץ אל ליבו את הימין המקבל, אומנם באיחור של שנים, את עמדותיו, נקט בדרך אחרת, הוא זז, בעמדותיו, יותר ויותר שמאלה. או במילים פשוטות: ככל שהימין מוכן היה "לוותר" לפלשתינים, השמאל היה מוכן לוותר יותר ויותר. הדבר גרם שרבים ממצביעי העבודה עברו למפלגות מרכז כגון קדימה ולאחר מכן ל"יש עתיד" ואפילו לימין, כמוני.
אהוד ברק הבין היטב את המצב המדיני ולכן, למרות התנגדות חלק גדול ממפלגתו, הוא הצטרף לממשלת בנימין נתניהו כשר הביטחון מתוך הבנה כי מדיניות נתניהו היא גם מדיניות השמאל הקלאסית. זו הייתה הזדמנות בלתי חוזרת לכל העכבישים, העקרבים והנחשים (הן בלשון זכר והן בלשון נקבה) להרים ראש ותוך זמן לא-רב הוא נאלץ לפרוש ממפלגתו.
את ההזדמנות ניצלה שלי יחימוביץ' היטב. הציגה את מועמדותה ונבחרה ליו"ר מפלגת העבודה. בנקודה זו יש לזכור כי בניגוד ליו"רים אחרים בעבר, היא לא כיהנה או התנסתה בכל תפקיד שיכול להועיל לה כחברת ממשלה או אפילו יותר מכך. אין לה כל ידע וניסיון בענייני ביטחון, בענייני דיפלומטיה, יחסי-חוץ, כלכלה, חברה, תעסוקה, תשתיות, כלום! כמו כל עיתונאי מצוי, רוב הידע שלה נשאב מרכילות עיתונאית.
לכן, כאשר הכריזה, בבחירות האחרונות, על מועמדותה לראשות הממשלה, היא למעשה עשתה משהו שגובל ברמאות. לדרוש את אמון העם למשרה הרמה ביותר במדינה כאשר אין לך, או במקרה זה לה, שום כישורים מעשיים - זו נוכלות לשמה!
ועל זה באו איתה חשבון כל מתפקדי "העבודה", לפני כשבועיים, בבחירות המקדימות שם.
עתה אני מרגיש שאני יכול לחזור בלב שלם למפלגת-האם שלי.
