יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב / יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכל
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת / מביט אל הנייר ולא יוצא לי קול
אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן, /שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו, /אני כל כך עצוב בא לי לבכות
יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב /יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול
יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת /מביט אל הנייר, טומן הראש בחול
הפרידה מן הזמר הלאומי אריק איינשטיין דמתה יותר מכל לפרידה מן המרן. הוא המרן שלנו, נאנחו גיבורי התרבות הישראלים, שהגיעו אל הכיכר לא ברכב משוריין ומאובטח, כמו ראש ממשלת ישראל, אלא ברגל ובאופניים. אריק אמר את אשר על ליבנו, בצניעות, באופן ממצה, בלי שופוני, מתוך הלילה והקרביים. אריק שר שהמדינה שלנו הולכת פייפן, כבר לפני שלושים שנה, ובלכתו היא אכן הולכת פייפן.
היכן היא אותה מדינה שאריק כותב עליה, מתגעגע אליה כמו אהבת נעוריו? מיהי אותה מדינה של פעם, היפהפיה שנתכערה, הזוהרת שהועמה, הטהורה שהייתה לזונה? היכן היא ארץ ישראל הישנה והטובה, הטהורה והצחה, שרבב לא דבק בה עד שהחלה לנפול ושברה לאריק את הלב לחתיכות קטנות? כולנו יודעים. זו המדינה של 19 השנים הראשונות, לפני המלחמה הארורה ההיא, לפני הכיבוש, לפני השטחים, לפני המתנחלים, לפני גאפ וזארה, לפני אינטל וצ'קפוינט, אותה מדינה קטנה שהתרכזה בין יפו בדרום להרצליה בצפון, וכל השאר היה בררה שאפשר להתעלם ממנו.
לא רק אריק כתב שהמדינה הולכת פייפן. כל העולם אומר כי המדינה הולכת פייפן, ואם לא תיטיב את דרכיה, תלך פייפן אבל באמת תכף ומיד. האם ישראל אבודה? שואל אהרון מילר, דיפלומט אמריקני ששירת חמישה נשיאים. או במילותיו של אריק, האם ישראל הולכת פייפן? העתיד צופן רק אסונות, האתגרים הפנימיים והחיצוניים רק מתרבים, וכמו גיבורו של דיקנס, סקרוג', גם ידידיה וגם אויביה של ישראל הזהירוה שאם לא תיטיב דרכיה, היא תלך פייפן. כך אומר
יובל דיסקין, ראש המוסד, שלבטח יודע יותר מן הברנז'ה התל אביבית שבטווח אופניים מן הכיכר. שלום עם הפלשתינים - או אסון לאומי, הוא מזהיר. בכך הוא חוזר על אימרותיו של מירון בנבנישתי, שנאמרו באותה שנה בדיוק כמו שירו של אריק, 1986: ישראל היא חמש דקות מחצות הליל. כך גם
ג'ון קרי המכריז על ההזדמנות האחרונה לפני הפייפן.
המבקר בקניון הגדול של באר-שבע, או העולה לעיר ירושלים או היורד אל שפת ימה של תל אביב אינו רואה אלא רווחה אחת גדולה, בתי קפה עמוסים לעייפה, חנויות מלאות כל טוב, ותיירים מכאן ועד הודעה חדשה. מספר ההרוגים בפעולות איבה בשנה אחת קטן בהרבה ממספר ההרוגים בתאונות דרכים באינדיאנה.
אל תאמינו לכל ההבלים הללו, אומרים הספקנים, המדינה הזאת הולכת פייפן. אם השבטיות הגואה והעימותים הפנימיים לא יחסלו אותה, אם הריקבון המוסרי הפושה בה לא ימוטט אותה, אז ודאי ההמון הערבי השונא, או אירן הגרעינית, או הזעם הקדוש של האיחוד האירופי יעשו זאת. זִכרו את הצלבנים - גם הם היו חזקים, וגם הם נפלו שדודים לרגלי האיסלאם. כדי לא ללכת פייפן, על ישראל להיענות לקול ההיגיון, לקול מבקריה הצודקים, ולסיים את הסכסוך עם הפלשתינים. אז יבקע לבטח אורה, צדקתה תזרח, ואז תהי שוב לאהובת נעוריו של הדור ההוא, לפני שהלכה פייפן.
אני זוכר את המדינה ההיא. ואני לא זוכר אותה כל כך טהורה וזוהרת ונקייה וצודקת. אני זוכר קומה רביעית ללא מעלית על עמודים ללא חימום או מיזוג, שלושה ילדים בחדר המספיק למיטה נפתחת, אבל רק בלילה. ברמת אביב, לא בירוחם. אני זוכר קייצים ארוכים של התרוצצות ברחובות כי קייטנה הייתה רק לחברי אגד ודן. אני זוכר בניינים מתקלפים שורצי פרוצות ברחוב הירדן. אני זוכר בשר פעם בשבוע ביום ששי, ושאר השבוע עד יום רביעי לאכול שאריות של שבת. אני זוכר פדאיונים ופעולות, מיגים מעל הכנרת ומוקשים במגרש הכדורגל של מושב בצפון. אני זוכר השתרכות ארוכה וממושכת דרך רמלה בדרך המפותלת לירושלים. אני זוכר התחפרות ומילוי שקי חול מסביב לבית הדירות ברמת אביב לקראת אותה מלחמה. אני זוכר את הבית של סבתא שלי ברחוב שטאנד שחטף פגזים של לונג-טום מקלקיליה. נכון, לא היו ערבים ברחובות. אבל זה מכיוון שהם היו תחת משטר צבאי חמור מזה המוטל היום על ג'נין. זאת המדינה שהלכה פייפן תוך ששה ימים והייתה לארץ טובה ורחבה, כמו שנאמר בברכת המזון. אתם יודעים מה? לילדים שלי טוב בהרבה משהיה לי, במדינה שאחרי הפייפן.
על איזו מדינה בדיוק הם מקוננים?
במדינה שלי המציאות נראית קצת אחרת מזו שאיינשטיין מקונן עליה. האתגרים הרבים רק חיזקו אותה - כלכלית, חברתית וביטחונית. במציאות, קשה להיות יהודי, בכל מקום בעולם, אבל הכי קל להיות יהודי בישראל. סיום סכסוך עם הפלשתיני בפרט, הערבים בכלל והאיסלאם בכלל בכלל, נראה יותר רחוק מסיום הסכסוך בין הסונה לשיעה, היות שרצח יהודי-חייבר קדם לרצח האימאם עלי. וזה לא היה בשטחים הכבושים. סיכול אירן הגרעינית היא עניין של החלטה, לא של יכולת. העולם הערבי מתפרק לגורמים העורפים את ראשיהם של הגורמים האחרים. הפתרונות שמציעים לישראל האנטישמים המוצנעים נראים כטמינת הראש בחול יותר משקבר אריק את ראשו בנייר. ישראל עולה על כל הציפיות של מייסדיה והיא מן המדינות היציבות והפעילות בעולם. מישהו מוכן לתת חמישה שקלים תמורת דולר אחד? תשכחו מזה.
מדינת ישראל לא הלכה פייפן לא ב-1986, לא ב-1996 ולא ב-2006. אבל האם תלך פייפן ב-2016? מי צודק, הספקנים הקוראים להתמסרות לחזון הפייפן או המתנחלים בירושלים, חיפה, להבים וקדומים? האם תחגוג את יום עצמאותה ה-100 ברוב טקס או בתוך הפייפן? אהרון מילר ואני מאמינים כי את שנת העצמאות ה-100 תחגוג ישראל לתפארה וזאת מתצפית על מגמות.
מגמות ישראל: מדינת ישראל נמצאת במגמה חיובית בכל מדד של מדינה מצליחה. מן המדע ועד למוזיקה, ישראל היא מעצמה עולמית. לנפש היא עשירה מניו-זילנד וערב הסעודית. היא מובילת העולם בחברות הזנק, בפטנטים, מיוצגת במקום השלישי בעולם ברשימת נאסד"ק, אחרי ארצות-הברית וקנדה. הוא מובילה את העולם בייעור, בשיעור המדענים והטכנאים. כל זה אינו מקרי. זוהי מגמה ארוכת שנים.
מגמות אויבי ישראל: ככל שישראל מתחזקת, הערבים הולכים ונחלשים. אויביה כבר אינם מדינות, אלא ארגונים שהם תת-מדינה, ובכך הם מהווים סיכון קטן בהרבה. הישגית, העולם הערבי מתגמד לעומת ישראל - במסחר, בשקיפות, בחסמים כלכליים, בהשקעות חוץ - למרות העושר בנפט ודלקים ממעבה האדמה. איכות החינוך היא בגדר הבלתי מספיק, על
חופש המידע והעיתונות אין מה לדבר, ושיעור האבטלה של צעירים הוא 25 אחוז, שלא לדבר על צעירות שהשתתפותן בכוח העבודה נמוך ביותר. מגמת ההתרחקות מישראל הולכת וגוברת, כשלמעשה, הערבים המצליחים ביותר במזרח התיכון מתגוררים בישראל.
המדינה הולכת פייפן, מקוננים הספקנים. הנה הנה נוטשת אותנו הגדולה, היחידה, היא ארצות-הברית של אמריקה. בלי אמריקה אנה אנו באים, פייפן או פייפן בריבוע? אלא שבמציאות שאני מכיר, ישראל התגברה על כל הקשיים לא בעזרתה של ארה"ב אלא על-אף התנכרותה. מן האמברגו הראשון על נשק ב-1948, ועד לעמידתה מן הצד באותה מלחמה ארורה של שנת התשע-עשרה למדינה, ועד לנסיונותיה הבלתי פוסקים לכוף את ראשי ממשלתה לרצון מחלקת המדינה האמריקנית האנטישמית. הייתה הבלחה בודדת בשנת ה-25, מלחמת יום הכיפורים, אבל גם זו למטרה פוליטית במשחק הגדול נגד רוסיה הסובייטית. בנוכחות החץ וכיפת ברזל ושרביט קסמים, קשה אפילו לומר שאמריקה משמרת את העדיפות הטכנולוגית של ישראל. לשמע הפשיטות של ישראל על האוסיראק, מטה אש"ף בטוניס, והכור הגרעיני הסורי, שכולן התבצעו מתחת לאפה של אמריקה, לא ברור שיש לה מה למכור לישראל בשדה העדיפות הטכנולוגית. ובכל זאת, אמריקה היא מעצמה, והקשרים האמיתיים - הטכנולגיים, המדעיים, הכלכליים, החברתיים ומעל לכל אמוניים - שבין ישראל ואמריקה רק מתחזקים. בעוד שהמזה"ת מתדרדר לעבר שבטיות רודנית ורצחנית, ישראל נתפסת כיותר ויותר דמוקרטית, צודקת ועוצמתית. לכן גם הממשל העוין ביותר מתקשה לכפות פתרון שירושלים אינה מעוניינת בו.
הדמוגרפיה, היא שתוליך אותנו פייפן, אומרים המקוננים. לעולם, אבל לעולם לא נוכל לעמוד בקצב הפריון של הרחם הערבי היורה תינוקות לעולם כאילו הם בוטנים. עלינו לחלק את הארץ לפני שכל אותם תינוקות יקומו עלינו ויחסלונו, אם בסכין בצווארו של חייל מנמנם ואם בכוח מטה-הבחירות. ביום שבו מספרם יעלה על 50 אחוז - הלכנו פייפן. במציאות שלי כבר היינו בסרט העתידני הזה פעמים רבות, מן הביל"ויים ועד לה-פרגולה. במציאות שלי טכנאי מזגנים ממוצע מפרנס באורח פלא ארבעה ילדים, מספר שהחברים שלו במיאמי חיים כמו מלכים, אבל את ילדיהם כבר איבדו לבלי שוב, ואת אלה שנשארו הם שולחים לסיורי "תגלית", שמא ייעלמו גם הם. החיים שלהם באמריקה הלכו פייפן מתחת לחופה שבה התחתנה הבת יקירה עם חברתה, בברכת הכומר והרב הרפורמי. לכן האסון הדמוגרפי המממש ובא מזה 100 שנה ממשיך למשמש ולא לבוא. למעשה, האפשרויות העומדות בפני הפלשתינים, אם וכאשר תתפרק אשליית הרשות הפלשתינית, קשות בהרבה מאלו העומדות בפני היהודים. היהודים כבר הוכיחו את יכולתם לדחוק את הערבים אל מעבר לים ולקבל במקומם את היהודים הגולים מארצות הים.
נוח בשלום על משכבך אריק. על כל שיר שהוליך אותנו פייפן כתבת ושרת לנו עשרה שירים של אהבת ישראל, שמחה, רוח שטות, צחוק מתגלגל ואהבת המולדת. העמדת בנים ובנות, נכדים ונינים. העמדת שירים הרבה, מערכונים והצגות וסרטים למכביר. המדינה לא רק שאינה הולכת פייפן היא הולכת מחיל אל חיל. נתראה בשנת המאה.
