בחודשים האחרונים אנחנו נכונים להבין מהתקשורת שוב ושוב כי ראש ממשלת ישראל, מר
בנימין נתניהו, מעוניין לחתור להסדר. את ההסברים והפרשנות בדבר לחץ אמריקני, תרגיל מתוחכם בנוסח "הסרת המסכות" או המשך המייצג התנהגות עקבית וביטוי מהימן לכוונה שהביע בפתרון שתי המדינות בנאומו באוניברסיטת בר-אילן, אשאיר לאחרים. אבל, כשהמדיניות המוצהרת סותרת את ההתנהגות ראוי לשאול, הכיצד?
מעניינת מאוד היא אמירה ומסר כפי שהובעו במוצאי השבת ב-27.7.13, ובהם טענה נחרצת מפיו של ראש ה
ממשלה, "כדי לקבל החלטות שנתמכות בדעת הקהל אין צורך בראשי ממשלה. ראשי ממשלה נדרשים מעת לעת לקבל החלטות בניגוד לדעת הקהל - כשהדבר חשוב למדינה". צודק נתניהו! אלא, שכמו קודמיו מפזר נתניהו אמירות שאינן עומדות במציאות. בטח ובטח כשאינן עומדות במטרות המדיניות המוצהרת הנוחלת כשלון אחר כשלון. לכל הפחות הן מייצגות התעלמות מסוגיה כל כך מהותית למנהיגים דמוקרטים בעידן התקשוב - דעת הקהל. ולראייה ההשקעה האדירה במערכי הסוקרים העומדים לצידם של מקבלי ההחלטות בעת הזו.
הניסיון להמעיט ולהתעלם מהלכי הרוח הציבורי, כביכול מתוך עוצמת השלטון, אינו יותר מפריסת נוצות ללא תוחלת. רטוריקה המבוססת על "אני מוביל ואני מחליט" איננה ישימה, במיוחד בתהליך הטומן בחובו אטרקציה שאינה ליניארית כתהליכי קבלת החלטות ומשא-ומתן. בניגוד להתנהגות המייצגת פטרונות, אופציה גלויה היא, לשתף את הציבור בעזרת מערכת מסרים ורבליים "חיוביים" שיעודדו תמיכה במהלכים מדיניים האמורים להוביל לתועלת מדינית. מתקבל על הדעת שהתנהגות משתפת, עשויה לסייע למנהיג לזכות באמון והלכה למעשה תעניק גושפנקה להתקדמות ביישום המדיני. בנוסף, התמיכה של דעת הקהל תתרום להתיר הן חסמים פוליטיים-בירוקראטיים והן חסמים אסטרטגים.
עזר לבגין פעולות מהירות, ללא הכנה מוקדמת של תנאי המחייה הפוליטיים של מקבל ההחלטות, וללא תשומת לב ראויה בעיצוב דעת הקהל, תתערער היכן שהוא את היכולת לבצע דיאגנוזה מושכלת של חלופות הנדונות לאורך תהליך של יישום המדיניות. עד כדי כך, שבסופו של דבר ומבלי לחוש, כוחן להוליך שולל גם את המנהיג הכריזמטי והבטוח כל כך ביכולותיו. זה קרה ל
אהוד ברק, בשפרדסטאון באופן פתאומי ומפתיע. אומנם, כתוצאה מנאום מיליטנטי ובלתי מתוכנן של פארוק א–שרע, להבדיל אלפי הבדלות מנאומו יוצא הדופן והפרגמאטי של סאדאת, בכנסת ישראל ובמילים שהותיר בין דפי הספר עת שביקר בקודש הקודשים היהודי – "יד ושם". אם רק נבחן לרגע את הסקרים בשני המקרים הרי שהם מייצגים שינוי חד בהלך הרוח ביחס למקרה הממוקד, ובהתאמה חל השינוי במדיניותו של המנהיג. לבגין זה עזר.
ניתן להניח כי בתקופה הפוליטית הנוכחית, כאשר מחאות שונות זוכות בפופולריות. ושינויים עמוקים הנסתרים מהעין מתרחשים במבנה היחסים המרכיבים את המערכת הבינלאומית, יש חובה טקטית ואסטרטגית להתייחס למשוב המגיע ומבטא את עמדת הציבור, ולהגיב בחלופה מושכלת. והרי המשוב מייצג במידה רבה את המסגרת האפשרית ליישום ומיקוח ברמה הפנימית וגושפנקא להתנהגות ברמה הבינלאומית. לכן, תעלולי שרוול פוליטיים או מסר המאשרר התחייבות לביצוע משאל עם אינו פותר את הצורך להפנים את השינויים בפרשנות הציבורית. כלומר, הציבור אינו מסתפק במהלך טקטי, זול, שתפקידו להרדים את הציבור ולהעניק טווח של זמן ושקט לשאת ולתת או לסגת מהמדיניות בדרך עקיפה (מי אמר הרחבת הבניה ביהודה ושומרון?).
דווקא בהתנהגות פוליטית המתבססת רק על אמירות ולא על מעשים, אין הציבור צריך לאפשר ולהושיט יד כצוהר תועלתני למנהיג. מכיוון שאז קצרה היא הדרך בה ישיל אחריות מכתפיו. בוודאי כאשר מתקיימת סתירה בין עמדה מבטיחה "אני מוביל אני מחליט" לבין "אתם תחליטו" כפי שמוגש באמצעות משאל העם. משאל שהמנהיג מאשרר.
בעידן התקשוב הפרדוקס מקבל משנה תוקף הן פרשנותי והן אינסטינקטיבי המתרחש מיד במרחבי החלל הציבורי רב הדעות והקולות. התוצאה היא כפולה ומנוגדת:
א. חוסר יכולת של המנהיג לשאת בתוצאות והחשש מהחלטות מוטעות ברמה הפנימית והחיצונית.
ב. התפתחותן של קואליציות חדשות הפועלות אינסטינקטיבית, להגנה על אינטרסים במרחב הציבורי.
ג. פער של חוסר אמון הולך וגובר בין הציבור להנהגה.
אז מדוע לטמון את הראש בחול? "הרוצה בשלום יכין את דעת הקהל" כול השאר זה סיפורים ואגדות.