נתיבי חייו של האלוף במילואים דני מט, שהלך אמש לעולמו, שזורים בקורות חייה של מדינת ישראל. דני היה עבורי ועבור רבים מבני דורי סמל; לוחם, מפקד ואדם שהשתייך לדור הנפילים של ישראל, חוליה בשרשרת של אלו אשר הבטיחו את חיינו כאן בארץ הזו. מהפלי"ם וההגנה דרך פעולות התגמול ופעולת כראמה, והפיקוד על המעולות שביחידות - דני תמיד היה שם, מוביל את הלוחמים, משתתף באופן משמעותי במלחמות ישראל, במבצעים ובביטחון השוטף, מניח עוד לבנה בחומת המגן של מדינת ישראל.
והייתה כמובן חטיבה 55, עליה פיקד דני במלחמת יום הכיפורים, ובה שירתי כלוחם מילואים צעיר. לא אשכח את אותם ימים קשים באוקטובר 1973, בהם חשנו שמדינת ישראל נמצאת על סף חורבן ואל ליבנו חלחלה תחושת אובדן אמון בהנהגה המדינית והצבאית. לחטיבה בפיקודו של דני היה חלק משמעותי בצליחת התעלה ובכיתור העיר סואץ, ואנו, לוחמי המילואים, לפחות בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, נכנסנו לקרבות ולחמנו בהם בתחושת ביטחון שהדברים נעשים על-ידי דני ומפקדיו במקצועיות ובמחשבה תחילה, בתבונה ובשום שכל. כזה היה דני.
לפני כחודשיים פגשתי את דני בכנס של חטיבה 55. כמו בכל פעם שהתראינו, התרגשתי. המפגשים עימו לא היו רק נוסטלגיים, אלא רקיע שלם של היסטוריה, של תרומה אדירה למדינה, של רעות ואנושיות יוצאות דופן. אין בלבי ספק: דני היה שותף לעיצובו של צה"ל כפי שאנו מכירים אותו כיום, לבניית מורשתו ולאתוס שעל פיו פועלים המפקדים גם בימים אלו.
דני עבורי תמיד היה המח"ט. תמיד היה המפקד. גדלתי עליו בתור נער צעיר, עת קראתי את סיפורי פעולות התגמול שדני היה חלק מהן, וכשלחמתי תחתיו במלחמת יום הכיפורים הבנתי שדני אכן היה מפקד ואדם מיוחד במינו. לאורך כל חייו דני היה מגויס למען המדינה - גם לאחר שהשתחרר מצה"ל היה נציב קבילות החיילים ויו"ר קרן לב"י - והכול באהבה גדולה, ברעות, בצניעות ובנתינה אין קץ. ארץ ישראל היפה במלוא מובן המילה.
דני יחסר בראש ובראשונה למשפחתו ולחבריו הקרובים, אבל גם לכל מי שזכה להכיר אותו ולשרת תחתיו - ולי הייתה הזכות - ובעיקר למדינה. אני מצדיע לו היום בתוגה ובגעגוע. יהי זכרו ברוך.
