ישראל פורחת, משגשגת, מעוררת קנאה, ונכון - גם יקרה, אבל אותם צעירים מפונקים מבקשים לחיות מחוץ לגבולותיה. יהיו מהם שיסבירו, כמתנצלים, שאנו חיים בעולם גלובלי, אינטרנטי, כי הקשר אינו ניתק, הוא מיידי, חי, מקוון, וכי הנסיעה היא "לניסיון", "לזמן קצוב", ו"עוד נשוב". ברוב המקרים אין זה כך. הירידה הזמנית מתחוורת אט-אט כקבועה, והנתק מתקבע.
לירידת ישראלים יש סיבות עמוקות יותר מהאמתלות הכלכליות. היא ביטוי לתכונת "היהודי הנודד", ומבטאת היחלשות ההכרה הלאומית, דעיכת החינוך לערכים ולמסורת יהודית, דלדול הרוח הציונית-ערכית, זיכרון קולקטיבי קצר, ואף רגשות גוברים של שנאה עצמית. פחות מאמינים שכאן ורק כאן, בארצנו, טמון ביטחונו ועתידו של העם היהודי.
והרי לשם כך קמה המדינה, כדי שהעם היהודי יהיה נורמלי, ככל העמים, ריבון על ארצו, עצמאי בניהול אורח חייו. אבל ישראלים רבים, חסרי חינוך ומנוח, נמשכים אל הגלות, לחיי הנדוד.
כלי התקשורת שלנו תורמים את חלקם לכך. מרבים לראיין אישים הבועטים במדינה, המבקרים אותה קשות, וצריך להודות שיש מקום לביקורת. חלקם של המרואיינים עושים זאת מתוך שנאה עצמית של ממש, כמו המשורר חסיד הגלות נתן זך, שאין גבול לעויינות שלו למדינה, להווייתה, עד כדי קריאה לצעירים: "תסתלקו
מפה".
בתקשורת גם מרבים לספר על "נפלאות ברלין" ואחיותיה, על "מצליחנים" ישראלים ש"הגשימו חלום", שחיים שנים רבות באמריקה, באוסטרליה, בדרום אמריקה, באירופה (בגרמניה!), והיכן לא. ממש יח"צנות לירידה. סיפורי יורדים מוגשים בלי נימת ביקורת, בלי שעזיבתם טורדת איש מן הנשארים.
לדאבון הלב, מערכת החינוך אינה נותנת מענה הולם לתופעת הירידה. צעירי ישראל, תלמידי בתי-הספר, אינם מתחנכים כראוי על ערכים ציוניים-יהודיים. היסטוריה יהודית, מקרא, מורשת - מעמדם נחלש גם במוסדות להשכלה הגבוהה. הטלוויזיה - ובזה דוקא צדק נתן זך - ירדה לשפל המדרגה בתוכניות ה"ריאליטי" המופקרות, המעודדות אלימות והתבהמות.
כאשר הרוח הציונית נמצאת בנסיגה, מיפלס הגאווה הלאומית בירידה, אחוזי ההצבעה בבחירות נמוכים - מה פלא שתופעת ה"מיקום החדש" של ישראלים נעשית שכיחה?
