נשיא יקר
אין ספק שראוי לבקר את הוצאות בתי ראש הממשלה, החורגות מהחוק. אולם לא סוד הוא שאת ביבי ו
שרה נתניהו אוהבים לשנוא, ולכן כל אירוע או נתון חריג הוא סיבה למסיבה לתקשורת לחגוג עליהם.
לעומת זאת, הוצאות הנשיא
שמעון פרס, חביב הקהל, בניגוד לביבי, לא עוררו סערה ציבורית ועברו כמעט ללא הד תקשורתי. זאת למרות, כפי שפורסם לא מכבר, פרס הוא הנשיא היקר ביותר בתולדות המדינה ושיאן הוצאות הלשכה. רק חגיגות יום הולדת ה-90 שלו עלו למשלם המיסים כחמישה עשר מיליון שקל. אף נסיעתו האחרונה עלתה לקופת המדינה כשני מיליון וחצי שקל.
העובדה שהוצאות בית הנשיא גדלו מ-20 מיליון ל-63 מיליון שקלים, והוא אינו מסתפק בכך, אלא דורש תוספת של ארבעה מיליון שקלים, אומרת דרשני. דומה שהוצאות הלשכה הגבוהות לכל החיים ולשאירים אינן מצדיקות את קיום מוסד הנשיאוּת, שהוא ייצוגי בלבד ללא מעמד אופרטיבי.
נשים בשירות הדת ראוי לברך את מועצת הרבנות הראשית על שאישרה הכשרת משגיחות כשרות. מתברר שקידום נשים בתחום שירותי הדת צועד צעד קדימה. אז אחרי טוענות רבניות בבתי הדין, קַבלו את הדבר הבא - משגיחי כשרות ממין נקבה.
עם כל הכבוד לשוויון בין המינים, אי-אפשר להתעלם מכך כי תחום הבישול במטבח הביתי עדיין מופקד מסורתית בעיקר בידיה האמוּנוֹת של האישה. ולכן, אין סיבה שנשים דתיות, המקפידות על ההלכה, לא יפַקחו על תחום חשוב זה, שהן באות במגע יומיומי עימו, ואשר מוּכר להן היטב, לא פחות מהגברים, ואף יותר. אין לי ספק שהן תמלאנה את תפקידן על הצד הטוב ביותר, תוך שילוב של הנאה קולינרית ובקיאות בהלכות כשרות.
דומה כי הצעד המתבקש הבא הוא הכשרת רבניות בתחום טהרת המשפחה - שהוא תחום נשי מובהק. הפנייה לנשים, המומחיות בתחום רגיש זה, במקום לרבנים, תסיר מבוכה מנשים רבות, ותקל על אחרות את בירור ההלכה בנושא. ובא לנשות ציון גואל.
השוואה חסרת שחר
ההשוואה בין נאמני הזמר אייל גולן לנאמני הרב עובדיה זצ"ל, מבית היוצר של השדרן
רזי ברקאי, היא מקוממת וחסרת כל שחר. ההערצה לזַמר המזרחי בתור סלבס היא לזוהַר, לכוֹכבוּת ולגינונים החיצוניים - והכל בזכות מתנת הקול, שהא-ל חנן אותו בו- אך לא לאישיותו. אולי הוא דון ז'ואן, רודף שמלות בלתי נלאה, המקיף את עצמו, כעדותו, בארבעים נשים מעריצות, אך לא מעֵבר לכך.
לעומת זאת ההערצה לרב המנוח היא לאישיותו רבת ההשפעה ולגדלותו הפנומנלית בתורה, שאותה ינחיל לנֶצח לדורות הבאים. לפיכך ראוי הוא לשמש מודל חיקוי לתלמידיו הרבים ולעם ישראל כולו. בלשון המשנה ניתן לומר, אם הזמר המפורסם הוא ה'קנקן', הרי הרב עובדיה מייצג את 'מה שיש בו'. הוא התוכן, הפנימיות העשירה, המידות והמעשים הטובים וההנהגה הרוחנית, ובקיצור - ספר תורה חי. יחי ההבדל הענק!
הקלסיקה של השירה בציבור נשמעה טענה כי הסיקור התקשורתי על הבדרן
ספי ריבלין ז"ל היה קטן לאין ערוך מזה שהוקדש לזמר המנוח, אריק איינשטיין. היו שייחסו זאת למניעים פוליטיים - על-רקע נטיותיו הימניות של הראשון, לעומת נטיותיו השמאליות של הזַמר. ולא היא.
עם כל הכבוד לספי, ויש כבוד, האיש אכן היה הבדרן של המדינה והפך כיום לנוסטלגיה כמי שכיכב בתוכניות כמו 'פיסטוק' ועוד, שעליהן גדלו רבים מצופי הטלוויזיה. אולם הבידור אינו נחלת היום יום של הישראלים. לעומת זאת, אריק שר שירים עבריים ושירי ארץ ישראל היפה, שהפכו בתור שירים לקלסיקה של ישראלים רבים, ולחלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלהם, אשר להם הם מאזינים, ואותם הם מפזמים, בלי הפסקה בבית, בנסיעה, בחוף הים וכדומה. לכן הוא זכה לנפח תקשורתי גדול יותר מעמיתו. זה יתרון השירה החיה על הבידור הנוסטלגי.
עם זאת, ייתכן שגם בהנצחת איינשטיין, אשר דחקה חדשות אחרות, במשך שבוע שלם, הייתה הגזמה מסוימת, וודאי בהפיכתו ל'מרן' ולפולחן חילוני.
כן לייהוד הגליל אין ספק שיישוב הגליל לצורך פיתוחו הוא ייעוד חשוב. אך גם ייהוד הגליל חשוב לא פחות. ואפשר בהחלט להשיג את שתי הציפורים ביד.
אולי יש תושבים הסבורים שהם חיים במדינת כל אזרחיה, ולכן רואים את פיתוח הגליל כמטרה הבלעדית. אז כדאי להזכיר להם את מגילת העצמאות, מבית מדרשו של בן-גוריון, הקובעת כי מדינת ישראל היא מדינת היהודים, המכבדת את זכויות המיעוטים שבה. לכן בראש ובראשונה המדיניות הממשלתית היא להבטיח את הרוב היהודי גם בנגב ובגליל ולשַמר אותו.
גירסת הזקן יפה הסביר אחד הכותבים למערכת את הפסוק "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב", בהצביעו על המילה 'יתחשב' במובן של 'נימנה', כי עם ישראל אינו נימנה עם משפחת העמים.
אך אפשר גם אחרת. מדוע אי-אפשר להסביר את המילה כפשוטה, מלשון חשוב, כפי שזו באה לידי ביטוי בגירסה הארץ ישראלית של בן-גוריון באימרתו הידועה: "לא חשוב מה יגידו הגויים. חשוב מה יעשו היהודים". וזו כבר לא סוגיה פוליטית, אלא סוגיה עקרונית.
זוכרים, לא?