החוק החדש היוצא לדרך על-ידי השרה
יעל גרמן לגבי זוגות חד מיניים המעוניינים לגדל ילד בעזרת פונדקאית, מעורר הרבה שמחה והתרגשות בחוגים שונים השמחים על הקידמה והפתיחות אליה הגיעה המדינה לאחר אלפיים שנות גלות בחשיכה.
וכשזה יהיה מעוגן בחוק – אם יעבור – הרי הכל פתוח. הכל פרוץ.
בי החוק בהתהוות הזה מעורר תחושת אי נוחות ומחשבות על מקומה האמיתי של האישה בחברה החדשה.
נכון, הם חכמות, הן משכילות, הן מגיעות למקומות גבוהים וחשובים. הן מנהלות חלקים גדולים מן העולם. עדיין לא את כולו. אבל הן יכולות אם הן באמת תרצינה. הן הרי יכולות לעשות כמעט כל מה שגבר יכול.
אבל כנראה שמה שיעצור אותן לנצח הוא העובדה שהן בכל זאת משמשות ועוד תשמשנה כסוג של אוביקט.
בלי להיכנס לחוק ולסיבותיו אין ספק שפה שמו חותמת כשרות מובהקת: אישה היא רק אוביקט.
ואת זה יצרה דווקא החברה הפתוחה, הנאורה והשוויונית (לכאורה).
ראו באירועים נוצצים. בעוד הגברים חנוטים בחליפות, מעונבים ומסורקים היטב ונקיי פנים, מופיעות
נשים ללא כיסוי הולם ומכבד. הן חושפות הרבה חלקים מוצנעים מגופן, גם אם הימים קרים ואין שום סיבה להתלבש פחות.
ככה זה בחברה החילונית הנאורה והמתקדמת החיה באור הגדול. שם לא מוצאים פגם בנשים החושפות עצמן עד מבוכה, או בחוק המגדיר נשים כפוטנציאל לרחם להשכיר – ואולי הכוונה היא ליצור עוד אפשרויות עבודה בימי אבטלה אלו - עבור גברים שרוצים שגבר יהיה האימא לילדיו.
גברים ותומכיהם הפונים לחברה בדרישה לא להפלות ולא לפגוע בילדים האלה. כאילו, מי רוצה לפגוע בילד? ולא משנה מי מגדל אותו.
ילדים לעולם אינם אשמים ועובדה היא שהחוק פוטר אותם לגמרי מאחריות, שלא כמו את המבוגרים הלא אחראיים שחיים על-פי גחמות ונטיות בלי להביט לצדדים.
ושם בחברה הזאת, החיה על-פי נטיות הלב וללא התחשבות באחר, בחברה הסוגדת לרצון וליצר, מוצאים פגם בנשים המעדיפות לשבת בנפרד מן הגברים, בנשים המתלבשות באופן שאינו מצהיר פיתוי וביזוי. כי צניעות היא ערך עליון. בערכים, בהופעה.
אז אם זה מה שרואים באור, אולי יותר טוב לשבת בחושך.