וְהָיָה כִּי יְבַצַּע ה' אֶת כָּל מַעֲשֵׂהוּ בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִָם אֶפְקֹד עַל פְּרִי גֹדֶל לְבַב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו: כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים (ועתידתיהם) וַעֲתוּדוֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים
וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף. (ישעיהו י':יב-יד). ישעיהו מתאר את דברי מלך אשור, גיבור ימיו, שהרחיב את תחום שליטתו אחרי שכבש ארצות ועמים בקלות רבה, עד כי התרברב בכך שאסף את כל העמים סביבותיו, כמי שאוסף ביצים עזובות על פני השדה.
נוכח התנהגותה של אירן בימים אלה, אין מנוס מהמסקנה שמשטר האיותאללה מתייחס כיום אל מדינות האזור כאל ביצים עזובות. אומנם ההשפעה האירנית על המתרחש בעירק החלה עוד כשהיו צבאות הקואליציה בארץ הנהרים, והתגברה ככל שהתקרבה נסיגת הצבא האמריקני בשלהי 2010. כיום משמשת עירק זרוע מבצעת של המדיניות האירנית, במיוחד בכל מה שקשור למלחמה בסוריה, שבה משתתפים כוחות סדירים של עירק ואירן. אבל הצמיחה המטאורית של ההשפעה האירנית על סביבתה החלה בחודש האחרון, לקראת החתימה על הסכם ז'נבה, ובעיקר מאז שזה נחתם. קרוב ל-20 המדינות הסמוכות לאירן מרגישות את העוצמה והביטחון העצמי שמקרינה אירן בימים אלה, ומסיקות מכך שאם אינן יכולות לנצח אותה, עליהן להצטרף אליה.
ביצת הכסף
המדינה הראשונה שהאירנים ממהרים לטפל בה היא אפגניסטן. בעוד כשנה אמור צבא ארצות-הברית לסגת מארץ שסועה ועשירה באוצרות טבע זו, והממשל האמריקני מנסה להגיע עם חמיד קרזאי, נשיא אפגניסטן, להסכמים שינציחו את ההגמוניה האמריקנית בארץ זו, ובעיקר יאפשרו לארה"ב להשאיר בה בסיסי צבא.
זה בדיוק מה שאירן מתנגדת לו. בשבוע שעבר הוזמן קרזאי בדחיפות לטהרן לפגישה עם חסן רוחאני, ובה הובהר לו שהוא "מוזמן" לחתום עם אירן על "ברית ידידות" שתכלול שיתוף פעולה אסטרטגי מדיני, ביטחוני, כלכלי ותרבותי. קרזאי מבין כבר זמן רב שארה"ב תיסוג מאפגניסטן ותישאר רחוק, בצד השני של האוקיאנוס האטלנטי, בעוד שאירן נמצאת מעבר לגבול, ואינה הולכת לשום מקום. יכולתה של ארה"ב לפגוע בו אם יאכזב אותה מוגבלת למדי, בעוד שיכולתה של אירן להסב לו נזקים רבה, ובמיוחד אם חוצפתה תגבר בעקבות הפיכתה למעצמה גרעינית או למעצמת סף גרעינית.
בלית ברירה, נכנע קרזאי לתכתיב האירני, ומשימת הניסוח של "ברית הידידות" בין אפגניסטן ואירן הועברה לחתימתם של שרי החוץ, כלומר לדרגי הביצוע של המדיניות, לפני שיושלמו ההסכמים בין אפגניסטן וארה"ב. סביר להניח שהאירנים יעמדו על כך ש"ברית הידידות" לא תאפשר לאפגניסטן להסכים להשארת "כוחות זרים" על אדמתה, ויש לכך שלוש סיבות עיקריות:
האחת היא שאיפתה של אירן להוכיח "לקרוב ולרחוק" כי היא בעלת הבית על מרכז אסיה ועל העולם האיסלאמי, וכי שום כופר לא יוכל להשתלט לתמיד אפילו על שטח קטן באזור ההשפעה האירני. סילוקה של ארה"ב מאפגניסטן יוצג על-ידי האיותאללה כניצחון אולטימטיבי של האיסלאם - ובמיוחד זה השיעי - על הכפירה. הרמז העבה הוא כלפי סעודיה, הסונית, הנמצאת עדיין בכיסה של אמריקה.
הסיבה השנייה היא שבסיסים באפגניסטן ישמשו את המודיעין האמריקני למעקב אחרי רשתות תקשורת אירניות, להפעלת סוכנים בתוך אירן, לשליחת מפגעים לפגיעה בתוכנית הגרעין האירנית ולשמש מקום מקלט ובסיס פעילות למתנגדי שלטון אירנים הנמלטים לאפגניסטן.
הסיבה השלישית היא רצונם של אנשי שלטון אירניים להשתלט על ענף הכלכלה הרווחי ביותר באפגניסטן - תעשיית האופיום, שיש בה רווח כספי אדיר. ואם היצוא יגביר את התמכרותם של בני המערב לסמים, גם זה יהיה חלק מהניצחון האירני על הכופרים בני המערב.
יש לציין כי קרזאי מלכתחילה לא התלהב מהישארות כוחות אמריקניים בארצו אחרי הנסיגה, ביודעו כי כל עוד יישאר אפילו חייל אמריקני אחד באפגניסטן, יהיה תירוץ לג'יהאדיסטים למיניהם ולארגוניהם להמשיך ולהילחם בשלטון "עד סילוק הכופרים, הטמאים, הכובשים, מהארץ האיסלאמית הטהורה והקדושה".
האירנים וקרזאי רואים את הדאגה האמריקנית הגוברת והולכת לקראת הנסיגה בעוד שנה, לא לאפגניסטן אלא לכוחות האמריקנים. החשש הוא שבתהליך הנסיגה ובמהלך החודשים שבהם יפורקו הבסיסים ועמדות ההגנה, ייחשפו הכוחות לפיגועים מצד טליבאן, אל-קאעידה ושאר המיליציות הפועלות באפגניסטן, מבלי שתהיה להם יכולת להשיב מלחמה שערה.
שר ההגנה האמריקני צ'אק הייגל טרוד בעניין זה כבר חודשים ארוכים, והוא מוכן לקבל אפילו הסכם בין אירן ואפגניסטן, ובלבד שלא יוחזרו לארה"ב ארונות קבורה של חיילים אמריקניים. אירן אפילו מוכנה לסייע לאמריקנים בתקופת "קיפול הציוד", בתנאי שארה"ב תרפה את הלחץ על אירן בעניין הגרעין, וזוהי אחת הסיבות שנשיא ארה"ב ושר החוץ שלו מתנגדים ליוזמה בסנאט להטלת סנקציות חדשות על אירן.
כך, הפחד האמריקני מפני הג'יהאדיסטים מפיל את אפגניסטן כִּפרי בָּשֵל לידי האירנים. סביר להניח שהדבר ישפיע גם על חוזים שתחתום אפגניסטן עם אירן - יותר מעם מדינות המערב - שמטרתם היא ניצול אוצרות הטבע שלה בעתיד. הרווח של אירן יהיה לא רק מוראלי ומדיני, אלא גם רווח כספי ניכר ביותר.
ביצת הזהב (השחור)
ממערב לאירן, מעבר למפרץ הפרסי, שוכנות 13 מדינות חצי-האי הערבי: שש מדינות נפרדות: סעודיה, כווית, בחריין, קטר, עומאן ותימן, ושבע מדינות איחוד-האמירויות: אבו-דאבי, דובאי, עג'מאן, פוג'יירה, ראס אלח'ימה, אלשארקה ואם אלקיווין. כולן רועדות מפחד ההשתלטות האירנית, וכולן זועמות על מדינות המערב בכלל ועל ארה"ב בפרט על כך שנטשו אותן לחסדי האיותאללה.
ג'ון קרי ניסה לאחרונה להרגיע אותן בביקורו אצל חלק מהן, אך נכשל לחלוטין במשימתו זו. וחמור מכך: על-רקע חתימת ההסכם בז'נבה, הגיעו קרי והייגל לסיור במדינות המפרץ, ולחצו על מנהיגיהן להסכים לדרישות האירניות שבאו לידי ביטוי בהסכם. מבחינתן, ארה"ב - בלהיטותה להגיע להסכם בכל מחיר - הפכה למייצגת האינטרסים של אירן.
המשטר האירני מבחין בלחצן של המדינות הללו, והוא החל בההשתלטות הזוחלת באמצעות חיוכים וביקורים. אירן מעורבת מזה זמן רב במתרחש בחצי-האי הערבי: היא מסייעת למרד השיעי בראשות משפחת אלחות'י נגד השלטון המרכזי בתימן, היא מעודדת את הרוב השיעי-פרסי בבחריין למרוד במיעוט הסוני-ערבי, והיא מעוררת מדנים בקרב מיעוטים שיעיים בכווית, בסעודיה, בקטר ובאיחוד האמירויות.
ד"ר עבדאללה אלנפיסי, איש ציבור כוויתי, חשף לפני כמה ימים שלפני מספר שנים ביקרה בטהרן משלחת פרלמנטרית כוויתית, והוא היה בין חבריה. המשלחת נפגשה עם חסן רוחאני שהיה אז יו"ר ועדת ענייני-החוץ בפרלמנט של אירן. בפגישה אמר להם רוחאני במפורש שכל החוף המערבי של המפרץ הפרסי - מכווית בצפון עד סולטנות עומאן בדרום - שייך לאירנים, ויבוא יום ואירן תיקח את האזור הזה מתושביו הערבים. לדבריו של אלנפיסי, רוחאני לא גילה כל מבוכה כשאמר דברים מפורשים אלה למשלחת הכוויתית. כיום רואות מדינות המפרץ איך התוכנית האירנית עומדת להתגשם מול עיניהם ואין ביכולתן לעצור השתלטות עוינת זו.
אירן מצידה מנסה להרגיע את מדינות המפרץ ושולחת אליהן נציגים רמי מעלה לביקורים שנועדו להוריד את מפלס החרדה שלהן באמצעות חיוכים מבית היוצר של חסן רוחאני, כמיטב מסורת התקייה - ההונאה - השיעית. אולם מנהיגי מדינות-המפרץ אינם משתכנעים: בייאושם, התכנסו השבוע בכווית שרי החוץ של מדינות המפרץ לפגישת תיאום כשעל הפרק עומדת קריאתו מלפני מספר שנים של עבדאללה מלך סעודיה להעלות את דרג היחסים ביניהן משיתוף פעולה לאיחוד מלא.
אומנם כיום, ונוכח האיום האירני שהפך ממשי יותר מאז הסכם ז'נבה, קיימת יותר פתיחות לרעיון האיחוד. אולם חוליה חשובה בו - סולטנות עומאן - מתנגדת לו בתוקף בשל כמה סיבות ובראשן - התרבותית: עומאן נהנית מיציבות חברתית ופוליטית ארוכת שנים המבוססת על מנהגים ומסורות של השבטים המרכיבים אותה. היא אינה מעוניינת להתחבר עם תימן הסובלת מפעילות אל-קאעידה, ולא עם החברה הכוויתית שחלקים ממנה הם בעלי מאפיינים מודרניים מערביים. חששן של כווית, קטר, בחריין ואיחוד האמירויות הוא שאיחוד יגרום להן להיבלע בסעודיה, אחרי שהצליחו לשמור על ייחודן במשך חצי מאה של עצמאות.
בכינוס של שרי החוץ שנערך השבוע הם בירכו על ההסכם שנחתם בז'נבה ב-24 בנובמבר בין אירן ונציגי 1+5 המדינות, לא משום שמדינות המפרץ תומכות בהסכם, אלא בשל הבנתן כי התנגדותן לו לא תשנה את להיטותה של אמריקה להפשיר את יחסיה עם האירנים, וממילא ההסכם הוא עובדה מוגמרת. מבחינתן לא יהיה זה נבון למתוח את החבל עם אירן, לאחר שזו זכתה בהכרה בינלאומית בזכותה להעשיר אורניום, לשמור על כור המים הכבדים, לפתח טילים בין-יבשתיים וכך להפוך למדינת סף גרעינית ברישיון אמריקני.
מדינות המפרץ גם אינן מעוניינות לשרוף את הגשרים עם ארה"ב, שכן אין להן עדיין משענת אחרת. ארה"ב עלולה להגביר את מאמציה לפתח מקורות אנרגיה עצמאיים, שיצמצמו את יכולתן להשפיע עליה ועל משק הנפט העולמי. לכן הן קיבלו את הסכם הביניים בין המערב ואירן, כשהן מקוות כי עד שתעבור חצי שנה, יתברר לעולם שאירן מסובבת אותו בכחש והוא ישוב למשטר הסנקציות.
אלא שהשבועיים האחרונים הוכיחו עד כמה מדינות המפרץ חלשות ומחוסרות יכולת להתאחד מול האיום האירני המפורש והברור. מנהיגי אירן קוראים את המצב ומתייחסים למדינות המפרץ כאל ביצי זהב עזובות המחכות לאירנים שיאספו גם אותן.
הצהרה הזויה ומזיקה של פרס
ניתן היה לצפות מנשיא מדינת ישראל, שועל קרבות ותיק בשדה הדיפלומטיה, שיגלה יותר הבנה במה שנוגע למזרח התיכון, ובפרט ששהתיימר בשנות ה-90' להנדס "מזרח תיכון חדש", כשם ספרו. היה עליו כבר לדעת שמנהיג מזרח תיכוני אומר בתקשורת "אני מוכן לבוא לבקר במדינה מזרח תיכונית פלונית", או "אני מוכן להיפגש עם מנהיג מזרח תיכוני אלמוני", רק לאחר שביקש בחשאי רשות לבקר או להיפגש, וקיבל בחשאי גם את הרשות לומר זאת לתקשורת. אף מנהיג מזרח תיכוני המכבד את עצמו אינו מסכן את כבודו ואת שמו בהצהרת כוונות לבקר במדינה כלשהי או לפגוש מנהיג כלשהו מבלי שקיבל את הסכמתו לכך קודם לכן. שכן אם יצהיר על כוונה כזו ואחר כך יסרבו לקיים את הביקור או להיפגש עמו, הוא יביא על עצמו בכך בעיקר בושה וכלימה.
פרס מעולם לא הבין את המזרח התיכון. הסכמים שחתם - ובראשם הסכמי אוסלו - מעידים על חוסר הבנה בסיסית של המנגנונים הפסיכו-חברתיים המשפיעים על הפוליטיקה באזור. הוא ממשיך לחיות בבועה התרבותית הישראלית-מערבית שלו. וכך, בתחילת השבוע הוא הכריז כי הוא מוכן לפגוש את רוחאני. מייד לאחר מכן הצהירה אירן כי רוחאני אינו מוכן לפגוש את פרס, נשיא הישות הציונית הבלתי לגיטימית ונעדרת זכות-הקיום, וכי דברי פרס על פגישה עם רוחאני אינם אלא תעמולה זולה שנועדה להשיג כמה נקודות זכות במאבק על התיק הגרעיני שבו נחלו ישראל ונשיאה כישלון חרוץ.
אלא שהתקשורת הישראלית הסוגדת לפרס (החגיגות הגרנדיוזיות שחגגו לו ביום ההולדת ה-90 שלו הן רק דוגמה אחת לכך) יודעת לעסוק באובססיה רק בראש הממשלה: באשתו, בביתו, בחווילתו, בהוצאותיו, באי-נסיעתו להלווית מנדלה ובעניינים אחרים, חשובים ובלתי חשובים. ואילו הצהרתו ההזויה והמזיקה של נשיא המדינה על פגישה עם רוחאני - כאילו שזו נמצאת בתחום סמכויותיו של נשיא המדינה - היא כבר מחוץ לתחום העיסוק של עיתונאי ישראל. הם לא יפרסמו דבר וחצי דבר המעמיד את פרס - אלילם משכבר הימים - באור מגוחך ומביך.
