"צִיפּוֹר עַל בַּד"
עצמון ד. יניב
(שירה)
(ספרי עיתון 77 – תשע"ד 2013)
"כְּמוֹ אֵגֶל טַל/עַל כְּנַף הַזְּבוּב"
מאמר מאת: אדלינה קליין
עצמון יניב מנסה בכתיבתו הישירה וחדת המבט לתפוס מומנטים נדירים בקולמוסו והם נקלטים בתודעה ככתיבה סאטירית (ע' 9): .."כְּמוֹ אֵגֶל טַל/עַל כְּנַף הַזְּבוּב/בִּזְבוּז".. וכי מי ממי נזקק יותר לעגלי טל, אם לא הפרחים המעניקים חיות ומפיצים ניחוח נעים. ואילו הזבוב... מה טבעו של זה, יצור דוחה ומאוס, שאינו מביא כל תועלת לסביבתו ויוצא כי אותו אגל טל שנח על-כנפי הזבוב התבזבז לריק.
כדי לתת פרספקטיבות נכונות על מהות החיים ביומיום, בוחר עצמון את מילותיו בזהירות וביושרה. מנקודת מבטו, לא ניתן לפספס דבר. כל הנתונים מובהרים ומונחים באופן מפתיע במקומן המדויק (ע' 14): .."אֲנַחְנוּ עוֹלִים לַכּוֹכָבִים/כְּדֵי לְהָבִין/כַּמָּה קְטַנִּים אֲנַחְנוּ/עַל הַכּוֹכָב הַקָּטָן שֶׁלָּנוּ"..
יש לסמוך על עצמך ולא על העזרים המכניים שבנית, תראה כמה עצום המוח האנושי הממציא, כשכלי קיבולו הזעיר זוכר אלפי פריטים בבת אחת ללא כל מאמץ (ע' 10): .."הַזִּכָּרוֹן עוֹבֵד/גַּם כְּשֶׁאֵין קְלִיטַת לַוְיָנִים/הוּא לֹא צָרִיךְ אוֹתָם"..//.."מַעֲלֶה גַּלִּים שֶׁל צְמַרְמֹרֶת/אוֹ עוֹנֶג עִלָּאִי/חוֹבֵט בָּנוּ בְּכֹחַ/בְּלִי רַחֲמִים"..
וככל שנתקדם הלאה במטרה להגיע לשלמות, הרי שנמצא בדרך את כל הטעויות האפשריות ודרכן נלמד להפיק לקחים (ע' 13): .."לְשַׁבֵּחַ רָצִיתִי"..// .."אֶת הַחָכְמָה/אֶת הַיֹּפִי/וְאֶת הָאִי שְׁלֵמוּת/שֶׁמִּתּוֹךְ הָאִי שְׁלֵמוּת/אֶפְשָׁר לְהַבְחִין/בְּמַה שֶׁמֻּשְׁלָם"..
'החומר האנושי' הוא המוטיב המוביל בשירה שכאן להתחקות אחר עקבותיו (ע' 28): .."לֹא צָרִיךְ כְּנָפַיִם/כְּדֵי לָעוּף/רַק לַעֲצֹם עֵינַיִם/אֵיזֶה אֹשֶׁר בַּלֵּב/וּפַשְׁטוּת"... ואם נלך אחר האמוציונאלי נבין את הנפש (ע' 39): .."כְּשֶׁהַצִּפִּיּוֹת גְּבוֹהוֹת/וְהַשְּׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת/וְהַמַּחְשָׁבוֹת קָשׁוֹת/אָז הַכְּאֵב חָזַק"..
'האמוציונאלי', גם מכתיב לנו את דרכנו להאמין במה שאנו נוטים להאמין על-פי תחושות בטן (ע' 45): .."רִגְעֵי הָאֹשֶׁר/בּוֹחֲרִים אֶת עַצֶמָם/לִהְיוֹת הַרְגָעִים הַמְּאוּשָּׁרִים שֶׁלָּנוּ./הֵם מִתְיַצְּבִים וְאוֹמְרִים/הֲרֵי לָכֶם רֶגַע מְאֻשָׁר,/וְאִם אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים - /אֲנַחְנוּ שְׂמֵחִים/לְהַאֲמִין לָהֶם"..
הרציו אומר לנו את המציאות בשפתו הבהירה (ע' 60-61): .."מַה שֶׁבָּרוּר שֶׁאֲנוּ כָּאן/זְמַנִּית אָמְנָם/אֲבָל נוֹכֵחַ/לֹא נִפְקָד/מַמָּשׁ לֹא נִמְצָא. נוֹשֵׁם אֶת רֵיחַ הַשָּׂדוֹת/שׁוֹתֶה בְּצִמָּאוֹן אֶת הָאֲוִיר/וְאֶת הַמַּיִם/וְהָאוֹר"..
התיאורים הרציונאליים כמו גם התיאורים האמוציונאליים פשוטים ועמוקים ומעבירים את ליבת המסרים ללא הצטעצויות מיותרות (ע' 122): .."וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ"..//.."וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא בָּא וְהוֹלֵךְ וּבָא,/אָנוּ בָּאִים בַּיָּמִים/וְכָךְ כָּל הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם"..
בהמשך נמצא שיר דומה המעלה סוגיה המעסיקה את כולנו: "למי אני עמל", אם לא למען הבאים אחרינו. והנה באחת מהסה עצמון יניב ציפיה זאת וכותב (ע' 125): .."וּמִי לְיָדֵנוּ יִתְקַע/שֶׁנָּאִיר לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים/אֶת הַדֶּרֶךְ"..//"הֲדּוֹרוֹת הַבָּאִים/בְּדַרְכָּם יְהַלְּכוּ/וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּדַרְכֵּנוּ"..
ובמשפט קצר רחד (ע' 124) נחווה ונכיר את האוטוביוגרפיה הארס פואטית בשירתו מזוויותיו הקשות והרכות כאחד. .."אֲבַל כָּל הַמִּלִּים הַצְרוּבוֹת עַל דַּפֵּי זִכְרוֹנִי/וְכָל הַמִּלִים/שֶׁיָּבוֹאוּ עוֹד לִי/הַטוֹבוֹת הַקָּשׁוֹת/הָרַכּוֹת הַיָּפוֹת/הַמַּכוֹת הַלּוֹטְפוֹת/הַלּוֹפְתוֹתֹ/הֵן מִי שֶׁאֲנִי"..
המשורר גם אינו פוסח על נושא הזוגיות ביצירותיו, ונראה הפעם זוויות מבט של אהבה סטרילית בו הגשמיות נעדרת משמעותית (ע' 79): .."לֹא רוֹצִים לִישׁוֹן כַּפִּיּוֹת/לְפַנֵּק זָוִיּוֹת/לָחוּשׁ אֶת הַלְמוּת הַלֵּב/לֶאֱהֹב עַד כְּאֵב,"..//.."רַק לָגַעַת חָטוּף/גּוּף בְּגּוּף/בָּשָׂר בְּבָשָׂר/חִכּוּךְ/קָצָר/נִגְמָר"..
וכשכבר פוגשים בגשמיות (ע' 121): .."אַחֲרֵי הַסְּעָרָה/וּמַשַׁב הָרוּחוֹת/וְהַּלְמוּת הַלְבָבוֹת/וְהַנְּשִׁימָה הַנֶּעֱתֶקֶת/וְהָרֶטֶט,/הִקְשַׁבְנוּ/כָּל אֶחָד/לַשֶׁקֶט/שֶׁל עוֹלָמוֹ./וְאַף שֶׁהָיִינוּ קְרוֹבִים/חֲבוּקִים/זֶה בְּזוֹ,/הָיִינוּ כָּל אֶחָד/לְעַצְמוֹ"..
הזוגיות מדרך הטבע, נוקשת לדפנות המציאות. ובתום 'סערת היצרים', כל ישות שבה אל לבדיותה.
וכאן מתחילה ההשלכה לקראת התפרקות החבילה (כל השיר - ע' 25): .."הַנְקֻדָּה הִיא/שֶׁאֲנִי רוֹאֶה אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁלָּךְ/וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתְּ כָּאן/וְיוֹדֵעַ/שֶׁאַתְּ רוֹאָה אֶת הַנְּקֻדָּה שֶׁלִּי/וְיוֹדַעַת שֶׁאֲנִי כָּאן,/וּבְכָל זֹאת,/מִשּׁוּם מָה,/אַתְּ חוֹשֶׁבֶת/שֶׁאֲנִי צָרִיךְ/לְהִתְיַחֵס לַנְּקֻדָּה שֶׁלָּךְ/לִפְנֵי שֶׁאַתְּ מִתְיַחֶסֶת/לְזוֹ שֶׁלִּי./
זוֹ הַנְּקֻדָּה"..
השירה הריאלית שכאן, סוחפת בעוצמתה ומעמידה הרבה מאוד סימני שאלות. ההדגשה העיקרית נוגעת במה שעצמון יניב מעמיד בפנינו.
כאן הוא שואל, למה כל הטרחה בכלל ומה נותר אחרי כל אותם הרגשות שכה טרחנו למענם, נאבקנו לשמרם (כל השיר - ע' 43): .."וַּמה נּוֹתַר/אַחֲרֵי הַיְדִידוּת/וְהַחָכְמָה/וּמְאוֹר הַפָּנַים/וְהַתִּקְוָה/וְהַגִּלוּי/וְהַרֶגֶשׁ/וּנְעִימוּת הַמַּבָּט/וְּפִתיחוּת הַנֶּפֶשׁ/וְהָעֵצוֹת הַטּוֹבוֹת/הַשִּׁיתּוּף/וְהָאוֹר בָּעֵינַיִם/וּשְׂפַת הַגּוּף?"..
ונסחפת אני לעמקי יער שירתו של עצמון ושבה כהד אחר אמירתו (ע' 101): .."זוֹ אוֹתָהּ הַנִּימָה הָעִקֶּשֶׁת/שֶׁפּוֹרֶצֶת מִפַּעַם לְפַּעַם/לְהַרְעִיד אֶת סִפֵּי הַנֶּפֶשׁ/וְלָתֵת לַיּוֹם הַזֶּה טַעַם./לְהַצְּהִיר קֳבָל אֲדָמָה וְשָמַיִם/זֶה מוֹתַר הָאָדָם/זוֹ יִתְרַת הַנְשָׁמָה,/זוֹ שֶׁאוֹתָנוּ תָּרִים לַגְּבָהִים"..
וממשיך את אמירתו (ע' 106): .."לְהַעֲבִיר אֶת זֶרֶם הַתּוֹדָעָה/וְתַמְצִית הַרְגָשׁוֹת/בִּזְרִימַת מַעֲדַנּוֹת/כְּהֶמֶיַת יוֹנִים/הַהוֹגוֹת בְּקוֹל נָמוּךְ./עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ"..
זהו ספר שירה הגותי מעמיק וממצה הסופג באנרציות בלתי נדלות את התהיוֹת.