ביום 18 דצמבר 2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ע"מ 1090-06
ינקו וייס אחזקות 1996 בע"מ נ' פקיד שומה חולון בו נדונה בהרחבה שאלת השליטה והניהול מישראל. בית המשפט קיבל את עמדתו של פקיד השומה והכול כפי שיתואר כדלהלן.
ינקו וייס אחזקות 1996 בע"מ ("המערערת") התאגדה בשנת 1996 בישראל. המערערת החזיקה במניות סלטי צבר תעשיות מזון (1985) בע"מ ("סלטי צבר") שבבעלותה בין היתר מפעל לייצור וישווק סלטים מצוננים.
בחודש מאי 1998 רכשה המערערת בניין בבריסל, בלגיה. בסמוך לשנת 1999 נרשמה המערערת כחברה בלוקסמבורג ובספטמבר 1999 נרשמה כחברה בלגית. כלומר, במקרה הנדון מדובר בחברה שהתאגדה לראשונה בישראל ושינתה פעמיים את מקום רישומה.
ביולי 2000 מכרה המערערת את מניותיה בסלטי צבר לצד ג'. בדין וחשבון לשנת המס 2000 שהוגש בישראל, לא דיווחה המערערת על רווח ההון ממכירת מניות סלטי צבר.
פקיד השומה (או "המשיב") טען כי המערערת הייתה תושבת ישראל בשנת המס שבערעור ולכן רווח ההון חייב במס בשראל. לחלופין, טען כי יש לראות ברישום המערערת בבלגיה עסקה מלאכותית.
המערערת טענה כי בשנת המס שבערעור, בה נוצר רווח ההון, היא הייתה תושבת בלגיה ובהתאם לדיני המס הבלגיים ולאמנת ישראל-בלגיה למניעת כפל מס, הרווח ממכירת מניות סלטי צבר חייב במס בבלגיה ולא בישראל.
בית המשפט המחוזי, בפסק דין של השופט מ' אלטוביה, דחה את הערעור, קבע כי המערערת הייתה תושבת ישראל בשנת המס שבערעור והשיט על המערערת הוצאות שכר טירחה בסך 200,000 שקל.
בית המשפט התייחס למספר רב של פרמטרים והגיע למסקנה כי למרות קיומם של מאפיינים חיצונים שעשויים להצביע על מקום הניהול בחו"ל, הרי שבחינה מעמיקה של הפרמטרים העלתה כי המנגנון הניהולי שהוקם בחו"ל לא היה בעל תוכן של ממש. כמו-כן, מבחינה מהותית, הרוח החיה במערערת הוא מר ינקו, שהינו תושב ישראל, ותהליך קבלת ההחלטות במערערת נותר בעיקר בידיו.
ברצוננו לציין כי בבחינת שליטה וניהול, בית המשפט מציין כי עצם היות מנהל חברה תושב ישראל, אינו מהווה חזקה כי החברה נשלטת ומנוהלת מישראל. קיומו של מערך ניהולי קבוע ורציף מחוץ לישראל הן ברמת היום יום והן ברמת קביעת המדיניות יכול להוביל למסקנה כי אין מדובר בניהול מישראל אף אם חלק מהמנהלים הם תושבי ישראל. עם זאת, בית המשפט קובע רף נטל הוכחה גבוה יותר, כשמדובר במי שהוא תושב ישראל המבקש להוכיח כי לא ניהל את החברה בחו"ל מישראל.
להלן ריכוז המצגים והפעולות שנבחנו על-ידי בית המשפט שברובם מצביעים על כך שהשליטה והניהול בעסקי המערערת מצויים בישראל:
זהות בעלי המניות - במקרה הנדון, בעלי המניות במערערת הינם שני תושבי ישראל, אשר התגוררו בישראל.
- מקום קבלת ההחלטות - מקום מושבה של המערערת, מכוח שליטה וניהול, אינו נקבע על סמך ביצוע פעולה נקודתית, חשובה ככל שתהיה, או בדרך של "גיחה מזדמנת", אלא לאורך זמן.
- החלטות דירקטוריון המערערת - אינן בעלות תוכן של ממש, אינן מתקיימות ברציפות בתוך ובצמידות למערך ניהולי שלם המצוי בחו"ל. כך למשל ההחלטה על מכירת מניות סלטי צבר התקבלה על-ידי מר ינקו, ללא מעורבות מצד המנהלים הבלגים.
- אישור עסקות - עסקות מעל 50 אלף פרנק בלגי דרשו אישור מצד מר ינקו, סכום זניח יחסית בהתחשב בהיקף עסקיה והוצאותיה של המערערת.
- הבחנה בין פעולות מקצועיות וניהול - כך למשל, נקבע כי המנהלים בבלגיה שימשו לכל היותר כמוציאים לפועל, כל אחד בתחומו, וביצעו תפקידים מקצועיים בשירות המערערת כיועצים, בתפקידים בעלי אופן טכני. בית המשפט ראה בהם למעשה "דירקטורים להשכרה", כך שהמנהל הבלגי שימש כמתווך וכמנהל אחזקה או מנהל נכסים בבלגיה בשירות המערערת ותו לא.
- הבחנה בין קביעת מדיניות אסטרטגית לעומת ניהול העסקים השוטפים - במקרה הנדון, המנהלים הבלגים לא שלטו וניהלו במערערת הן בהיבט האסטרטגי והן בהיבט ניהול העסקים השוטף.
- משרת המנהל הזר - שכרם של המנהלים הבלגים נחזה כבלתי הולם את מעמדם (3,000 אירו בשנה), וכי הזמן שהשקיעו בניהול המערערת היה שולי.
- זכות חתימה בחשבון הבנק - בעלי המניות שמרו על זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת בישראל ובבלגיה. כמו-כן, מר ינקו העביר כסף מחשבון המערערת בישראל לבלגיה. בפעולות אלו היה כדי ללמד על שליטתו של מר ינקו בקופת החברה ועל מעורבות ניהולית בת-הסמכות העליונה - וזאת מישראל.
טענות נוספות של המערערת שנדחו על-ידי בית המשפט
המערערת טענה כי בשנת המס הקודמת לערעור (1999) התקבל דיבידנד מסלטי צבר, ולאחר דיון שומה חויבה המערערת בתשלום מס בישראל בשיעור 15% כחברה בלגית. בית המשפט דחה את טענת ההסתמכות של המערערת, על כך שלכאורה בשנת 1999 היה מקובל על פקיד השומה שהמערערת הינה חברה בלגית לעניין מיסוי הדיבידנדים שהתקבלו בישראל, מהטעם שכל שנת מס נדונה לגופה. יתרה מכך, בית המשפט קבע כי גם אילו היה מתקיים דיון בתושבות המערערת בשומה לשנת 1999, אין הכרח שיהיה בכך כדי להביא לאותה תוצאה בשנת המס 2000.
במהלך הערעור נפתח הליך של נוהל הסכמה הדדית בין רשות המיסים בישראל לבין רשות המס הבלגית בהתאם לסעיף 25 לאמנה, שבסופה הסכימו הרשויות בישראל ובבלגיה כי המערערת חברה תושבת ישראל. המערערת טענה כי המשיב ונציגיו הטעו את רשויות המס בבלגיה, אך בית המשפט דחה את הטענה.
בית המשפט לא נדרש לדון בטענה החלופית של המשיב לעניין מלאכותיות העסקה.
