א. קזינו הטילים
בעניין "כיפת ברזל" דומה מערכת הביטחון למהמר בקזינו -
טוען ד"ר נתן פרבר. "במערכת-נשק זו כבר הושקעו מיליארדים, אך לפניה עוד הוצאות של מיליארדים רבים נוספים. אומנם מבחינה הנדסית יש לה טיל יירוט מצוין, מכ"ם מעולה ומערכת שליטה ובקרה משוכללת, אך קונספציה גרועה שבגרועות. היא זו שמשליכה לפח את כל מאמצי המהנדסים והופכת את 'כיפת ברזל' להימור מסוכן בעת מלחמה".
פרבר מפתח את הרעיון, ומדגים את ליקויי התפיסה ואת אי-התאמתה לשינויים ברקטות, שנורות עלינו (ומזכיר שוב, שמערכת "כיפת ברזל" אינה יעילה נגד פצצות מרגמה). חומר קריאה מצוין, שיכול להעיר אתכם, ולהאיר את עיניכם לגבי ההליכים המשובשים במערכת ביטחוננו.
ב. אל השמש
אוכלוסיית פלורידה גדלה, והמדינה עומדת להיות השלישית בגודלה בארצות-הברית - לפני ניו-יורק. בחודש יולי הייתה אוכלוסיית ניו-יורק 19.6 מיליוני נפש, ואילו בפלורידה גרו - 19.5 מיליונים. כעת ההפרש בין שתי המדינות הינו רק כ-20 אלפי נפש, ואוכלוסיית פלורידה גדֵלה כשאוכלוסיית ניו-יורק מתמעטת.
ארצות-הברית חווה הגירה פנימית גדולה ממדינות הצפון אל "רצועת השמש" - מדינות הדרום, שאקלימן נוח יותר. במקביל, שואבת אליה פלורידה מהגרים רבים מאמריקה הלטינית וגמלאים מכל רחבי ארצות-הברית.
בפלורידה אין מס של המדינה על הכנסה, יוקר המחיה בה נמוך יחסית ויש בה ביקוש גבוה לעובדים פשוטים בשכר נמוך. יחסית לניו-יורק, לקליפורניה ולטקסס - שלוש המדינות הגדולות בארצות-הברית - המשכורות בה נמוכות, אך הכלכלה גדלה בהתמדה. לעומת זאת, לאנשי עסקים היא משמשת נקודת מפגש נוחה עם אמריקה הלטינית ועם אירופה. בנוסף, יחסית, יש בה מזג-אוויר נוח, שמושך אליה רבים.
כעשירית מגידול האוכלוסייה בפלורידה נובעת מהגירת גמלאים אליה. במדינה יש הריכוז הגבוה ביותר בארצות-הברית של בני 65 ומעלה. המדינה מושכת אליה צעירים רבים. בני פחות מ-25 מהווים ב-40% מהגידול באוכלוסייתה.
לגידול באוכלוסייה יש השפעה קשה על איכות הסביבה בפלורידה, שעיקר מי השתייה בה מגיעים מגשמים, שנקווים באקוויפר. ככל שיש יותר בנייה ויותר כבישים, יש קשיים בקליטת מי הגשמים.
מומחים לאיכות הסביבה סבורים, כי המדינה הפיקה היטב לקחים מתקלות, וכעת היא מתארגנת לפתור בצורה חכמה כמה בעיות גם בלי הגידול באוכלוסייה, כלכלת פלורידה, שעיקרה בנייה, תיירות ובידור, צריכה ענפים נוספים. כעת צומחות בה חברות היי-טק, מחקר רפואי, מחשבים, הנדסה רפואית, שחלק משווקיהן נמצאים באמריקה הלטינית.
ג. היעד - גורנישט עם תעודה
אין עתיד, אבל יש יחסי ציבור בלי הרף. התחרות בין
יעל גרמן, שרת הבריאות, לבין שי טירון, שר החינוך, מי מגחיך את עצמו לדעת, צמודה לחלוטין. היום מוביל הטירון עם שטויותיו על עתיד החינוך - הרבה הבל חם, שכרגיל, אין בו ממש, אך יש בו הרבה נזק - כמסורת המפוארת של מפלגתו המהוללת.
אמנת הלסינקי קבעה אתיקה של ניסויים בבני-אדם. לצערי, היא לא חלה על המדיניות המטמטמת של משרד החינוך, שמטרתו להצליח מאוד במשימה לחולל דגנראציה של העם היהודי בארצו. זו, כנראה, המשימה הממשלתית היחידה, שמצליחה.
ולפני שאדון בתוכניתו המבריקה של השר טירון, אזכיר, שלפני יותר מ-100 שנה בא ארצה פקיד בחברת תה ידועה. את רשמי ביקורו העלה הפקיד על הכתב. הוא צפה, כי תצמח כאן שממה תרבותית בכיכובם של בוּרים, שאפילו לא יידעו את שפת אמם. זה המסר הכואב והרלוונטי של "אמת מארץ-ישראל" - שני מאמריו של אשר גינצבורג, הידוע כאחד-העם - הרבה לפני ה"עגלה הריקה" של החזון-איש.
בתחילת שנות ה-60 התחילו להוריד את רמת תעודת הבגרות, והתנופה נמשכת, ורמתה הגיעה אל מתחת לקרסול. המטרה הנכספת - יותר תעודות - לא הושגה: למרות הנחתת רמת הבחינות, רק כמחצית מתלמידי ישראל זכאים לתעודת בגרות. התוצאה - העמקת הבוּרות ועטיפתה בתעודות, שערכן נמוך ממחיר הדפסתן. ולפיכך, הוצפו האוניברסיטאות במועמדים, שרבים מהם התקבלו ללימודים, ורמת התואר הראשון התדרדרה. כיום מבזבזים את רוב השנתיים הראשונות לתואר הראשון בהשלמת פערים, שיצרה הרמה הנמוכה מאוד של הלימודים בתיכון הישראלי.
יש בארץ שמונה אוניברסיטאות (חיפה, הטכניון, אריאל, תל אביב, בר-אילן, מכון ויצמן, העברית בירושלים ובן-גוריון בנגב). חמש מהן עוסקות בטכנולוגיה, ואחת - רק בתארים מתקדמים. בנוסף, יש מגוון רחב של מכללות, המציעות תואר ראשון ואפילו תואר שני לכל מי שיש לו פנקס צ'קים. וכמובן, קיימת האוניברסיטה הפתוחה. כל אלו אינן מספיקות כדי לקלוט את אלו הרוצים תואר אקדמי. והדגשתי, הרוצים - ולא הראויים.
לכל המוסדות להשכלה גבוהה - פרט לאוניברסיטה הפתוחה - יש מגבלה. הם אינם מסוגלים לקבל את כולם, ועליהם למיין את המועמדים. פעם היו מבחני כניסה - טרחה גדולה לאוניברסיטאות, שהעדיפו את המבחן הפסיכומטרי, שאישית אני מפקפק בהתאמתו. אך בתנאי מחסור - גם מבחן לקוי יכול לשמש אמת-מבחן למיון המוני הבורים, הצובאים על שערי המוסדות להשכלה גבוהה.
האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את החבלה המתמשכת, שעושה משרד החינוך, ברמת החינוך הישראלי למען מולך התעודות? לראשי משרד החינוך ב-50 השנים האחרונות - מימי השר
אבא אבן ועד לשר שי טירון - לא הפריעה רמתה הנמוכה של המערכת כלל. אדרבה. הם רצו סטטיסטיקה: יותר תעודות, שיקבלו התלמידים - גם על לא-עוול בכפם. זה הולך מצוין במערכת הבחירות. עיינו בערך מיצ"ב ובדומים לו, כדי להבין את הראש העקום, שמנחה את משרד החינוך אל התוהו ואת מערכת חינוכנו אל הנחתה מרבית.
בעולם המתקדם מנסים לחנך למצוינות, וכאן - לתעודות לאלפים. ואחר-כך תמהים למה זולגים מאיתנו מוחות טובים, הבורחים אל מחוזות, ששומרים (וזה קשה ויקר) עדיין על איכות גבוהה.
ואני יודע, שלמשרד האוצר - או ליתר דיוק, ללבלרי התקציב - יש חלק באסון. אלא שכשעובדים במרץ רב על ייצור המוני של תעודות זבל חסרות-כל-ערך - אין זמן לחשוב, אין זמן לקבוע עדיפויות, ואין כוח למאבקים צודקים על הוספת שעות לימוד ומקצועות לימוד. וכפי שכתוב בספרי הקודש - "באין חזון - ייפרע עם" (משלי כ"ט, י"ח).
ד. הכל!
כשהמדחום צונח כלפי מטה, ומדווחים על קפיאת מפלי ניאגרה - הגיע הזמן למרקי חורף, כמעט נזידיים. מטעמי בריאות גרידא, אני נאלץ בצער רב להימנע מאכילת חיות ומוצריהן, ובשמחה רבה אני מוותר על מלח. את הכנת המרק אני פותח בסריקה קפדנית של מקררי, ואץ בעקבותיה להשלמות אצל ירקני האזור עם רשימה בידי ובלבי תקווה להפתעות בארגזיהם.
שניים-שלושה בצלים לבנים כרסתניים, כחצי (ואולי יותר, לפי מצב-הרוח) ראש שום, כרשה, ברוקלי, בטטה וכרובית מצטרפים לגזרים, לדלעת (או דלורית), לקישואים (אפשר גם זוקיני מכל צבע), לשורש סלרי, לשורש פטרוזיליה ולארטישוק ירושלמי (שאינו ירושלמי ואינו ארטישוק - אלא שורש של מין חמנית - אבל נניח לזה). אני גוזר אותם בהתאם לגחמתי באותו הרגע, לרוב לצלילי מוזיקה קלאסית - עבה מאוד, או דק. יש מי שמרסקים (ממרסים - בעברית) את ירקות המרק. אני אוהב אותם לעיסים ובעלי-גוף.
קופסת פטריות טריות (מכל סוג), קצת שעועית (ירוקה, צהובה, או רחבה - אין אפליה. העיקר, שתהיה טרייה), חצי זר פטרוזיליה, קצת גבעולי סלרי חתוכים (העלים חשובים) וכמה גבעולי שמיר, והסיר הכרסתן כבר מלא. כדי להסמיך את המרק איני מוסיף (מטעמי דיאטה בלבד) תפוחי-אדמה. אז מגיע תורם של גרעיני תירס ושל קטניות למיניהן (חומוס, שעועית ועדשים מכל מיני סוגים, מש ועוד).
אתמול נותרו במטבחי כמה ארטישוקים, שלא היה בהם חפץ. גם הלכו בדרך כל מרק, אחרי תספורת קלה. דוחס עלי דפנה וגרגירי פלפל אנגלי למכל, שנועד מלכתחילה להכנת תה, ומשליכו אל היוּרה, שבה שוחים בכמה ליטרים של מים, שלל תבלינים (אבקות ועלים), שיבולת שועל (קוואקר) וגריסים. יש מציעים להוסיף חיטה, זנגוויל חי וכוסמת. אנסה זאת בפעם הבאה. הסיר נח עד רתיחה על אש בינונית ומעלה. כשהבית סגור לרגל הצינה, מהר מאוד עולה האֵד, וניחוח המרק ממלא את הבית - עוד לפני שהשלים לרתוח ולבעבע.
אחרי הרתיחה - השלמה קלה של טעמים בעזרת מעט אבקת מרק דלת-מלח. הסיר מבעבע את עצמו שעה, לפחות, על אש קטנה. המרק מקבל צבע חום עכור, שמעוטר בכתמים כתומים. מלח ושומן הם אויבי האנושות, אמר לי רופאי, וקיבלתי את דבריו. לא בדקתי קלוריות, אך אחרי כשעתיים של בעבוע, קערה גדושה מהמרק יכולה להיות תחליף נהדר, משביע ומהנה לארוחה שלמה.
למיטב זיכרוני, טרם הכנתי פעמיים את אותו מרק-הכל - כיוון שתוכנו תלוי במצאי במקררי ואצל הירקנים וברצוני להתעסק עם הירקות. לפעמים, הוספתי גם אטריות שעועית, אטריות אורז, או סתם אטריות (לרוב, אני מוסיף אטריות ולא פסטה), והחגיגה מושלמת.
ה. אף מילה
ואף מילה על שרון - לפחות, עד תום ה"שבעה" - כיוון שבצעירותו הוא עשה דברים גדולים, שזקנתו, חבורתו ובניו ביישו אותם. אם ייקראו דברים על שמו - חוץ מהמזבלה בחיריה - מה כבר ייוותר לשימון הראשון?!
חברה', קצת רחמים ...
