אני רוצה להודות לחגי לוי שחשף בסדרה ששודרה בימים האחרונים, "המקוללים", את השקר הגדול שכולנו נחשפים אליו במאות האחרונות והרבה מאתנו מושפעים ממנו: השקר שאמן מיוסר, תוקפני, לוחמני, המופיע הרבה באמצעי התקשורת, יש לו באמת מה לומר.
לא כל אדם שעומד וצועק בקולי קולות כל מיני דברים, אומר דברים שצריך להקשיב להם. מתוך ארבעה אמנים, שלושה השתמשו במילים ככלים להביע את עצמם, ואחת בציור. את היצירות של פנחס שדה הכרתי היטב, במיוחד את הספר "החיים כמשל". גם אני הייתי פעם, כחגי לוי, נערה צעירה שמושפעת בעיקר ממה שכתוב באמצעי התקשורת (ולאוהבי הספרות, הרי המוספים הספרותיים הם כמו תנ"ך שני, למרבה הצער, למרות שיש שם רק דעות אישיות של כמה מבקרים). רצתי מיד לקנות את הספר וקראתי אותו בשקיקה. וכן, הוא השפיע עלי, כמו שהשפיעו עלי הספרים של איין ראנד.
האמן שעומד על שלו מול כל הסביבה, "אמן טוטאלי", כפי שקורא לו חגי לוי, הוא דמות שמסעירה את הדמיון של כל מי שגדל בסביבה שכופה עליו את התרבות ואת הדעות שלה. ובעצם כולנו גדלים בסביבה כזו. אנו מתחנכים בבתי ספר שבהם מלמדים אותנו דברים כאמיתות מסיני, בעוד שהדברים האלה הם רק דברים שנלמדו על-ידי הניסיון, והם משתנים חדשים לבקרים. מלמדים אותנו יצירות של סופרים ומשוררים שאנו חושבים שהם נעלים מעם, בעוד האמת היא שהם בני אדם בדיוק כמונו שמתלבטים ממש עם אותן הבעיות. למען האמת, רוב הזמן מנסים להקטין אותנו, את הרוח היצירתית שבנו, את הייחודיות שבנו, את ניצוץ הבורא שבתוכנו, כפי שהתבטאה יונה וולך בסרט ואמרה לחגי לוי, שהראה לה את השירים, דברים בצורה בוטה, מעליבה, התבטאות גסה של מישהי שחושבת שהיא ואפסה עוד.
נשכח המשורר משה רבינו כל אדם שמנסה להוכיח שהוא שווה יותר מאחרים, שווה הרבה פחות מהם. וזו הטרגדיה של האמנות המודרנית. וגם השירה המודרנית. גדלנו על ברכי משוררים מיוסרים, ושכחנו לגמרי את המקור האמיתי של השירה. הדת המאיסה עלינו את המשוררים הגדולים ביותר בעולם, משוררים שאת שיריהם שרים בכל העולם, לא רק בבתי הכנסת, אלא גם בכנסיות. מי מתייחס כיום למשה רבינו כאל משורר, למרות "שירת הים" שהיא נכס צאן ברזל של התרבות שלנו? מי מתייחס אל דוד המלך כאל משורר, למרות שכולנו שרים את השירים שכתב לפני אלפי שנים, ושואבים מתוכם כוח?
לא, אנו האללנו (מהמילה אלילים) את המשוררים הדלים, הסגפנים, הסובלים, המתאבדים, והרבה מאתנו נמשכים אל סוג האנרגיה הזה הנודף מהם, כי זו אנרגיה מידבקת, אנרגיה של מגפה. גם אני נדבקתי במגפה הזו, אפילו עוד לפני שקראתי את "החיים כמשל", והרבה לפני שידעתי שדליה רביקוביץ התאבדה, פשוט משום שהאנרגיה הזו הייתה באוויר. כבר בגיל שתים עשרה דמיינתי איך אני מתאבדת, איך ימצאו את הגופה שלי, דמיינתי איך אתלבש ככלה ואיך אעזוב סוף-סוף את העולם רווי הסבל הזה ואתן חופש לנשמתי הדוויה.
הבחירה החופשית הנתונה בידינו כמובן שכשקראתי את "החיים כמשל", הרגשתי שיש מישהו שמבין אותי, שיש מישהו שמתלבט עם המוות כמוני, וזה רק חיזק בתוכי את התחושה שאלה הם החיים - חסרי תוחלת, מייאשים, מלאי אנשים שלא מבינים אותך, והטוב ביותר הוא פשוט לגמור עם זה.
למזלי היה בתוכי גם משהו אחר, משהו שלא רציתי לתת לו לכבות. עם כל תחושות המוות האלה, היה בתוכי גם ניצוץ שרצה לחיות, שרצה לחוות את כל יופי הבריאה, שהתפעל כל בוקר מחדש מהאוויר הרענן, מהפרחים הפורחים באביב, מהגשם והקרירות של החורף, מהחמסינים המטריפים של הקיץ, מהשלכת הכתומה והסוערת של הסתיו, וכן, גם מהדברים החדשים שלמדתי כל בוקר בבית הספר, מהחברים והחברות, האהבה הראשונה, התגלות הסודות הקטנים של נער ונערה המגלים את ייחודיותו של הקשר ביניהם.
כל אלה ועוד לא נתנו לי בסופו של דבר להתאבד, למרות כל המחשבות והניסיונות, והנה אני לפניכם, אישה במיטב שנותיי, מצולקת ממלחמות פנימיות, אישה שלמדה להפוך כל צלקת לפרח, שלמדה שיש לחיים שני צדדים, שכולנו בסופו של דבר סכיזופרנים, שכולנו נמשכים לטוב ולרע כאחד, והמשך חיינו או מותנו תלוי רק בדבר אחד: בבחירה שלנו.
להעריץ את החיים ולא את המוות כשראיתי את הסדרה הזו, חוויתי מחדש את כל הרגשות האיומים והנפלאים של גיל ההתבגרות, את הדיכאון הנורא, את חוסר התוחלת, את הרצון להיות משוררת עם הפחד שידחו אותי, שאני לא שווה מספיק, את השנאה העצמית, את גועל הנפש הקיומי שקראתי עליו אצל סארטר והרגשתי כל יום, את הייאוש שהיה משתלט עלי כמעט כל יום והורס בי כל חלקה טובה.
חוויתי שוב את כל הדברים שהיום אני יודעת שהם באו רק כדי לספק לי הזדמנות להתגבר עליהם, אבל כשצפיתי כבר היה בי משהו אחר, גדול מזה. הניצוץ שבי הפך ללהבה ענקית. להבה שרוצה לא רק לכתוב ולהפיץ את השירה שלי ברבים, אלא להבה שיודעת שהשירה היא רק אמצעי, היא לא מטרה. אני כותבת ומפרסמת כדי שהקולות האלה, המאלילים את המוות, ייבלעו לנצח. שלא ישפיעו יותר על נשמות רכות וטהורות כמוני וכמו עוד הרבה, שנתקפים בדיכאון וייאוש תהומי ולא יודעים איך לצאת מזה. ויתרה מזו, הדיכאון והייאוש מקבלים הילה של תהילה, וזה מושך עוד יותר לעשות את המעשה הנורא, שיותיר אנשים אחרים עוד יותר מדוכאים, פגועים, מיואשים.
אני כותבת כדי להציל את הנשמות האלה, להראות להם שיש אפשרות אחרת. ודווקא מפני שהגעתי מהמקום הנמוך ביותר, אפשר לומר שהגעתי ממ"ט שערי הטומאה, דווקא מפני שחוויתי דיכאונות חמורים כל כך, והצלחתי להתגבר עליהם בכוח הרוח על החומר, יש לי לגיטימציה לעשות זאת - להראות שאפשר להיות משוררת ידועה, מוערכת ומוכרת גם אם את לא מאלילה את המוות, אלא מעריצה את החיים.
כי כן, אני לפיד בוער שתפקידו להעצים את תחושת החיים באנשים, לתת להם תקווה, להראות להם שאפשר לצאת מכל דיכאון, מכל ייאוש, מכל מחלה, אם אנו רק רוצים מספיק ומאמינים מספיק. זה נכון, זה עובד, אני הייתי שם. ויסלחו לי כל האנשים הקרובים לי, במיוחד בעלי וילדיי, שהיו עמי בכל הנפילות והעליות האלה, סבלו בשקט, והעניקו לי סיבות טובות באמת לרצות להמשיך לחיות, בכל פעם שרציתי באמת להפסיק.
תודה לאל שאני יכולה להסתכל אחור, לא כמו אשת לוט, אלא כאורנה המשוררת, ולומר: ברוך שהביאני עד הלום, ברוך אותו ניצוץ בורא שבער בי ובער ולא הרפה, משך אותי אליו, כדי שאוכל היום לשבת כאן, בחדר העבודה הנפלא, המוקף בעצי יער עבותים, ולכתוב לכם דברים שעלו וצמחו מתהומות הייאוש הנורא והגרוע ביותר: אפשר לנצח אותו. ובגדול.