בילדותי היית ע"ק בעיתון הילדים "הארץ שלנו", וצריך לזכור שע"ק היה תואר כבוד כילד: ע"ק הוא עיתונאי קטן. עד היום שמורה עימי תעודת העיתונאי הקטן שקיבלתי עם התצלום שלי בה.
לא פעם הייתי הולך לקולנוע כשהיה סרט ילדים מעניין, הייתי מציג בכניסה את תעודת העיתונאי הקטן, ומתברר שבתי הקולנוע כיבדו אותה והרשו לי לראות סרטים, בתקווה שאסַקר אותם ואזכיר את שֵם בית הקולנוע...
זכור לי שהפגישה עם פנחס שׂדה הייתה בסוף כיתה ח'. בחופש הגדול של כיתה ח' (אוגוסט 1962) או ראשית הלוח העברי, שנת תשכ"ג, בספטמבר 1962.
הגעתי לרחוב מזא"ה 56 בתל אביב לכינוס הע"קים שאליו הוזמנתי על-ידי העורך יעקב אשמן והמזכירה אסתר קל. אסתר הייתה היד שהכניסה אותי אל היכל הכתיבה. היא זו שקיבלה את כתבי היד הראשונים שלי, העירה לי הערות וגם פרסמה את דבריי. המדור לקוראים היה "מִשֶּלנוּ".
באותה ישיבת ע"קים נכחו מלבד העורך יעקב אשמן והמזכירה אסתר קל, גם חברי מערכת אחרים, שלא את כולם הכרתי. העורך יעקב אשמן בירך אותנו וסיפר בגאווה שעיתון הארץ הקים את "הארץ שלנו" עבור הילדים, והמקום של המערכת הוא ותיק מאוד ברחוב מזא"ה, 30 או 40 שנה. לאחר שתיאר את המדורים השונים בעיתון ואת התוכניות של המערכת, ביקש לשמוע מאיתנו מה אנו אוהבים בעיתון "הארץ שלנו".
ע"קים שונים דיברו, ואני זוכר שאני אמרתי שאני אוהב את הסיפורים של ש' פנחס ויריב אמציה. שאלתי האם ניתן להכיר את כותבי הסיפורים ב"הארץ שלנו". העורך יעקב אשמן חייך, ואז הבחנתי שהאיש האדמוני היושב ליד אשמן עם מקטרת מחייך ונראה שׂבע רצון מאוד. אשמן אמר: האיש היושב כאן שמו פנחס שׂדה, והוא סופר חשוב מאוד למבוגרים. כשתגדלו תקראו אותו. הוא כותב את הסיפורים של ש' פנחס ויריב אמציה. אני זוכר אותו כאדם עם עיניים נוצצות ונוקבות, עם ראש גדול יותר ממידות גופו.
שאלתי את פנחס שׂדה איך הוא כותב את הסיפורים שלו, אמרתי לו שבעיקר התרגשתי מהסיפור "נער הייתי" שפורסם בהמשכים. הסיפור זכה לתגובות מאוד נרגשות בקרב הילדים הקוראים. אני זוכר שאנו היינו מנויים של העיתון, והיינו מחכים לדוור שיגיע לשכונת בתי סיידוף, ממש שכונת עוני, רק שיביא לנו את גיליון "הארץ שלנו". כל המשפחה גרה אז בדירת חדר אחד, ובכל זאת אבינו עשה מנוי על "הארץ שלנו" עבורנו.
פנחס שדה סיפר לע"קים שהוא כותב מתוך דברים שקרו לו: "הייתי ילד שגדל בפנימיות", אמר לנו, "וכשהייתי שם אספתי בראש את החומרים וידעתי שיום אחד אהיה סופר ואכתוב על דברים שאני יודע". הוא המליץ גם לנו ככותבים: "קודם כל תכתבו על דברים מתוך החיים שלכם, דברים שקורים לכם. על זה תמיד אתם יכולים לדמיין דברים שלא היו לכם. אם מישהו אומר לכם משהו, ואתם נבוכים ולא יודעים מה לענות. וזה קורה. בסיפור שתכתבו תוכלו להיות גיבורים יותר ולענות לו ולנַצח אותו, למרות שבמציאות יצאתם נעלבים ולא עניתם. יש לכם כישרון כתיבה, תכתבו בעתיד סיפורים ותמיד תשתמשו בדמיון שלכם", אמר לנו.
אני זוכר שדבריו מאוד הרשימו אותי כילד, כיוון שכבר אז ראיתי עצמי סופר ומשורר. פרסמתי אחר-כך סיפורים גם ב"מעריב לנוער" ככתב נוער. באירוע עם פנחס שדה אני זוכר שישבו לידי יואב טוקר, שלימים היה כתב
קול ישראל בפריז וגם
עודד מודריק, שהיה לימים שופט מחוזי (וזכוּר כשופט במשפט החשבוניות הפיקטיביות של
אהוד אולמרט).
יעקב אשמן החמיא אז לפנחס שׂדה בפנינו, אמר שהוא סופר גדול שכותב בעיתון "הארץ שלנו", המליץ לנו שבעתיד נקרא אותו. האמת, כשראיתי את שׂדה באירועי ספרות לאחר שנכנסתי לפעילות באגודת הסופרים העברים, חששתי מאוד ליצור קשר או לשׂוחח איתו. הוא שידר מבט שאינו אוהב חברת בני אדם.
הפגישה האחרונה שראיתי אותו הייתה בכינוס של סופרים יהודים וערבים בבית הגפן בחיפה באוגוסט 1992, שנה וארבעה חודשים לפני מותו. את הכינוס ארגנה רבקה ביאליק וסייעה לה המשוררת רחל פורמן אלבז. פנחס שׂדה היה אמור אז לסיים את הכינוס בנאום של מחווה לסובלנות בין העמים ובין הדתות. הוא קרא להידוק הקשר בין התרבויות, אמר שנהנה מאוד לקרוא תרגומי שירה מערבית לעברית שנעשים בשנים האחרונות, ושאחד הספרים האהובים עליו הוא "המרובעים" של עומַר כיאם. שׂדה לא הקפיד על לוח הזמנים והתעקש להמשיך לדבר, והתברר שמארגני הצגת התיאטרון שעמדה להתקיים במקום היו לחוצים בזמן ונכנסו לאולם לזרז את סיום הכינוס היהודי ערבי. קראו לשׂדה בעדינות לסיים את דבריו, אך הוא המשיך לדבר.
רחל פורמן אלבז עלתה לבמה, שׂמה יד על כתפו וניסתה במילים מרגיעות לומר לו שהכינוס הסתיים. הוא ירד מן הבימה בפנים זועמות. רחל נטלה את ידו ויצאה איתו החוצה. אני זוכר שהוא ישב נרגן וכועס, והיא לידו. שוב ושוב הייתה מחליקה על כתפו ואומרת לו דברים מפייסים. בשלב מסוים אמרה לו: בוא אקח אותך לסיור בוואדי ניסנַס ולנמל. נראה שהוא נרגע מן הדברים. שׂוחחתי איתה על כך אחר-כך, והיא אמרה שטיילה איתו ברחוב העצמאות ומשם לכיוון הוואדי והנמל, והוא סיפר לה שגם הוא היה בעבר ימאי, והנופים האלה עושים לו טוב. לכן גם שׂמח כשהזמינה אותו לבוא אל הנמל.
מאז לא פגשתי את שׂדה, וכעבור שנה ומשהו שוּדר בטלוויזיה סרטון המתאר אותו ואת מאבקו בסרטן הריאות. ימים ספורים אחר שידור הסרטון, ב-29 ינואר 1994 הוא הלך לעולמו. סמוך ליום השנה לפטירתו ארגנתי אירוע לזכרו בבית עגנון בירושלים, וגם סיור בעקבות יצירותיו באמצעות בית עגנון. קיימתי את הסיור בעקבות פנחס שדה מספר פעמים אחר-כך מטעם יד בן צבי ומטעם בית עגנון). כך התוודעתי לחוג הקרוב לפנחס שדה, ובתוכם מיכל שין חברתו, עזה צבי ומשה גנן. באמצעותם התוודעתי גם לחברים האחרים בקבוצת שוחרי שירתו.
ביום השנה קיימתי את האשכבה לזכרו, אשכבה מסורתית, והחברים קראו שירים על קברו. מאז כל שנה האירוע הפך למסורת: אנו נפגשים ליד קברו ביום השנה העברי למותו (י"ז בשבט) ומשמרים את זכרו. בדרך-כלל אנו נוהגים לאחר העלייה לקבר להיפגש כולנו בבית אנה טיכו בירושלים לארוחה משותפת, שם אנו מספרים עליו ומעלים גם דברים שיוצרים ומבקרים כתבו עליו.
בספר שיריי "מצב החומר מצב הרוח" (1998) פרסמתי שני שירים לזכרו של פנחס שדה. רצוני להביא כאן את השיר "סוף הזיכרון של פנחס שדה", שפורסם קודם בכתב העת "מאזניים", פברואר 1995, עמ' 60: סוף הזיכרון של פנחס שדה /
בלפור חקק
פִּנְחָס שָׂדֶה הוּא יֶלֶד עַל חוֹף הַשָּׁנִים פָּנָיו לַיָּם
פִּנְחָס - הוּא יֶלֶד בְּחוֹף בּוּגְרָשׁוֹב חָסוּם בְּמֶלֶט
בּוֹדֵד בְּחוֹף הוֹמֶה אָדָם
כּוֹתֵב עַל הַחוֹל אֶת נְבוּאַת הַיֶּלֶד.
מִתֵּל אָבִיב נוֹדֵד לִירוּשָׁלַיִם הַמְּשׁוֹרֵר הַדַּל
לִכְתֹּב סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, מָשָׁל אַחַר מָשָׁל.
פִּנְחָס עוֹלֶה לִירוּשָׁלַיִם, רֵאשִׁית חָכְמָה 6
כּוֹתֵב בַּעֲלִיַּת גַּג אֶת זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר.
כָּל עִקְבוֹת הַזִּכָּרוֹן הוּא רוֹשֵׁם בָּאֵשׁ
בְּעִפָּרוֹן מִתְפּוֹרֵר,
בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ.
הוּא כּוֹתֵב אֶת הַמָּשָׁל
עַל הַיֶּלֶד הָעוֹלֶה מִן הַגַּלִּים וַיְּהִי לְנַעַר
הוּא שָׁר בִּירוּשָׁלַיִם
עַל הַנַּעַר שֶׁהָיָה לְאִישׁ
וְהָאִישׁ כָּל יָמָיו נֶחְבָּא אֶל הַשַּׁעַר.
כָּל יָמָיו זוֹרֵם עִם שִׁירָיו כַּמַּיִם
הוֹלֵךְ בִּתְעָלוֹת הַבִּיּוּב לְמַלְכוּת יְרוּשָׁלַיִם.
עֵינָיו הכְּחֻלּוֹת עֲיֵפוֹת מַבָּטָן נֶאֱדָם
עֵינָיו שֶׁשָּׂבְעוּ שֵׁנוֹת רַבּוֹת
זוֹכְרוֹת חֲלוֹמוֹת שֶׁשָּׁכַח מִלִּבּוֹ
תּוֹהוֹת עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הָאָדָם.
בְּסוֹף יָמָיו חוֹזֵר הַמְּשׁוֹרֵר לְמַלְכוּתוֹ
לְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרִיתוֹ.
הַמָּוֶת רוֹכֵב אֵלָיו כְּאִשָּׁה יָפָה
עוֹלֶה בְּחַלּוֹנוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה.
מֵחַלּוֹנוֹ נִשְׁקָפִים לוֹ גְּנָזִים שֶׁל יִפְעָה
שְׁאֵרִית נֶצַח צָהֹב בְּאֹפֶק הַשְּׁקִיעָה
שֶׁאָפַל.
וְשָׁם בִּרְחוֹב הַנָּגִיד הַמְּשׁוֹרֵר
וְשָׁם מוּל מִנְזַר רַטִיסְבּוּן בִּירוּשָׁלַיִם
אִישׁ שָׂדֶה נָפַל.
שַׁבָּת, י"ז בִּשְׁבָט תַּשְׁנָ"ד -
עַכְשָׁו חוּט אַחֲרוֹן שֶׁל חֶסֶד
שִׁירִים מִתְפּוֹרְרִים, מַלְכוּת מִתְבּוֹסֶסֶת.
חוֹף בּוּגְרָשׁוֹב מְחוֹז יַלְדוּתוֹ
מַשִּׁיר פֵּרוּרֵי חוֹל
שׁוֹטֵף אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים בּוֹכֶה עַל מוֹתוֹ.
רוּחוֹ חָפְשִׁיָּה עַכְשָו, נִשֵּׂאת כְּצִפּוֹר מַיִם
נוֹגַעַת בָּאַגָּסִּים הַצְּהֻבִּים הָרוֹטְטִים.
גּוּפוֹ (קְלִפָּה בִּלְבָד) בַּחֲדַר הַמֵּתִים
נִשָּׂא אֶל הַר הַמְּנוּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם.
זְמַן הַמְּשׁוֹרֵר אוֹזֵל כְּיַם נִשְׁבָּר
אוֹזֵל הַיָּם כִּזְמָן כְּנָהָר.
זוֹרֵם יַם יַלְדוּתוֹ בְּגִלְגּוּל מְחִלּוֹת
אֶל הָרֵי יְרוּשָׁלַיִם
זוֹרֵם אֶל מְעָרַת קְבוּרָתוֹ
לְלַטֵּף אֶת פָּנָיו הַתּוֹעוֹת
אֶת יָדָיו שֶׁאֵינָן כּוֹתְבוֹת עוֹד.
אוֹזֵל הַמְּשׁוֹרֵר וְגַם הָעִפָּרוֹן.
גִּבְעַת שָׁאוּל, חלקה ו', שורה ב' קבר 10.
פָּשׁוּט כְּאֵב אַחֲרוֹן.
סוֹף הַזִּכָּרוֹן.