אחרי שלפיד איבד כמחצית המומנטום הפוליטי שהיה לו בבחירות האחרונות בחיכוך החברתי-כלכלי בתפקודו המאכזב במשרד האוצר, הוא פונה להרוס את
החצי השני. בהשראת חוגי שמאל קיצוני ב"מפלגת המרכז" שלו, ומבלי ללמוד דבר מלקחיה של
שלי יחימוביץ', שכשלה בדיוק באותן אבני נגף, הוא מכריז על פעילות "חוץ-פרלמנטרית" בתחום המדיני. אלא שלפיד, בניגוד לחיימוביץ' הוא חלק מהקואליציה. וכפי שסטה מהעיקר במשרד האוצר שעליו הופקד, הוא הולך וסוטה מהעיקר בנושאי חוץ וביטחון שעליהם לא הופקד. אם "יצליח" גם במהלכיו אלה כפי שהצליח באוצר, סביר מאוד שילך מבחינה פוליטית בדרכי אביו באופן מלא ושלם, דבר שעליו לא אצטער, משום שלפיד הוא לדעתי לא יותר מתרגיל פוליטי אירגוני של הבעת מחאה בלתי אפקטיבית - סרח עודף של מחאות קיץ 2011, שלא ידעו למנף את התמיכה הציבורית להישגים קונקרטיים, משום שלא הגדירו מטרות קונקרטיות ולא פעלו באופן ממוקד להשגתן במלוא עוצמת ההתעוררות הציבורית שתמכה בהן.
מה בעצם קורה ללפיד? מה שקורה לו הוא שהקים מפלגת "הכל ולא כלום" בעת ובעונה אחת. ובמילים אחרות, יש לו ארגון חסר איפיון רעיוני, ללא מסרים מקוריים (גם כשהוא מצהיר על מטרות ספציפיות), עם אוסף אנשים שהגורם המשותף להם מטושטש והוא בדרך כלל קשור בקירבתם או הכרותם עם ראש הארגון או עוזריו ודעותיהם בשאלות עקרוניות נבדלות מאוד אלה מאלה ולעיתים מנוגדות. כמעט בכל נושא הוא חיקוי של משהו קיים, ובדרך כלל חיקוי פחות מוצלח מהקיים. אילו היו לו 40 מנדטים, היה מפלגת שלטון ויכול היה להרים מספר דגלים בעת ובעונה אחת. כמפלגה של 19 ח"כים, גם כשהוא לכאורה לשון מאזנים בקואליציה - והוא לא - אין הוא יכול להרשות לעצמו להתבדר. לפיד נבחר בראש וראשונה כ-Extension (פעולת המשך) למחאה הגדולה בעיקר סביב הבטחתו לדאוג למעמד הביניים. ומפני שקיבל 4- 6 מנדטים יותר משציפה, התבלבל והתחיל לדבר על כוונתו להיות ראש
ממשלה. אבל, אילו רק דיבר, ולעומקם של דברים הבין את מגבלותיו, יכול היה לנסות ולעמוד במחויבויותיו והבטחותיו לציבור. מכיוון שהתחיל לחשוב ולפעול "כראש ממשלה (בפועל)", ירד מהפסים.
כיום, לפיד בכלכלה הוא "מיני ביבי". בענייני חברה הוא לא ימין (השכבות החלשות), ולא שמאל (מדינה סוציאל-דמוקרטית). אבל הוא גם לא "עוגן ההצלה" של מעמד הביניים שמצבו בשנתה הראשונה של ממשלת נתניהו-לפיד זהה או טוב פחות ממצבו בתקופה שבה לא היה לפיד בנמצא. הוא תשובה אמורפית שלא זיהתה נכון את מקור בעיותיו של מעמד הביניים, ולכן גם אינה מסוגלת להציע לו תשובות טובות ולפעול בנמרצות להגשמתן. בסוגיות חוץ וביטחון הוא מתחזה למשהו חדש, אבל בפועל הוא מדדה בין ימין (ירושלים) לבין שמאל (לא ארץ ישראל בתמורה להסרתו של איום דמוגרפי מדומה). הבעיה של לפיד כזה היא שאינו קוסם לימין כלל ועיקר, אפילו מתקשה לשתף עימו פעולה, אבל הוא אינו תחליף לשמאל, משום שגם למה שמציע השמאל, אין בצד השני פרטנר להסדר. כלומר, מדיניות החוץ והביטחון שהוא מציג היא דקלרטיבית וחסרת יסוד מציאותי. בתחום הציונות - הוא פוסט-ציונות יותר מציונות ובתחום היהדות הוא מצטייר והולך כהמשכו של אביו, לאחר שהחליט "לחנך את החרדים". החרדים עצמם אינם יודעים מיהו יהדות אותנטית בימינו, ומספר ה"חצרות" הוא כמספר הלידות מחולק באלף... ריבוי הדעות, הגישות, הפסיקות השונות והמחלוקות התכופות במחנה שלהם, מקשה אפילו עליהם להבין כיום היכן האמת, ומיהם משיחי האמת והשקר. מול הבילבול הקיים אצלם, הבילבול המחנה לפיד הוא צונאמי אמיתי.
התנהלות כפויה אז מה כן? ובכן, זו שאלה מצויינת, והפעם דווקא משום "שלמרצה אין עבורה שקף מוכן". נראה שהתשובה האמיתית היא שלנוכח הופעת לפיד ובתקווה שאכן מדובר במשהו חדש, הציבור שוב התבלבל והולך שולל. שוב הניח לאשפי תקשורת לגנוב את דעתו ושוב מכה על חטא שכך עשה. מה שחוזר ומתברר פעם נוספת, הוא ש"מרכז" הוא הכל ושום דבר בעת ובעונה אחת, משום שהמחנות העקריים - הלאומי והסוציאליסטי - חולקים ביניהם כמעט את כל תחומי החיים באופן שמאפשר בחירה חד-ערכית בין מדינה יהודית, לאום יהודי, ארץ-ישראל וערבות הדדית מצד אחד, לבין אוניברסליזם אנרכיסטי, אוטופי ואינדיבידואליסטי מהצד השני. בין אזרחות במדינה יהודית ודמוקרטית, לבין חיקוי מפוקפק של המערב המנוון והאנטישמי מצד שני. ברור שאמירות אלה הן הכללות, ובהכללות יש מידה של אי-דיוק ואי-צדק. אולם האי-דיוקים בטלים בשישים מול עיקרי הדברים ומהותם העמוקה.
אם כך, היכן יכול היה לפיד להשתלב במפה הפוליטית כמרכז קונסטרוקטיבי - אם בכלל? הוא יכול היה לעשות זאת כתנועה שחורתת על דיגלה את שיפור איכות החיים במדינה: ממשל תקין, מלחמה בביורוקרטיה, העמדת האזרח לפני המנגנון כעיקרון דמוקרטי מנחה, בראש וראשונה ביחס לשירות הציבורי, בשיפור המשילות ובעיצוב מחדש של הפרדת הרשויות במדינה. בכל אלה לוקים באופן חמור שני המחנות הוותיקים, דווקא מפני שהמרכיב האידיאולוגי בהווייתם חזק יותר מהמרכיב האופרטיבי. אולם מכל אלה בחר לפיד להתחמק, ובמקומם בחר למצב עצמו כחידוש ללא חידושים. וכך נותר בהוויה הישראלית מופשל מכנסיים וחסר ייחוד. אילו הלך על "טיקט" זה כשהוא פועל באופן פרגמטי בנושאים האחרים ברוח הבטחותיו לציבור הבוחרים שלו, היה פועל בנוחיות רבה בחלל פוליטי כמעט ריק, עם פוטנציאל הצלחה גבוה וייחוד ברור.
מצבו של לפיד הוא חלק ממציאות מאכזבת מאוד לגבי רוב הציבור הישראלי, ומסוכנת פוליטית עבור לפיד. ייתכן שלפיד כבר אחר את הרכבת, משום שזרעי המחלוקות, הניגודים, הביקורת, והשנאה שזרע עד כה, והוא ממשיך לפתח באמצעות מחוות מדיניות שנויות במחלוקת, שהוא לגביהן שחקן ספסל בלבד, ימנעו ממנו להתחבר באופן יציב לאחד מהגושים העקריים האחרים, במסגרת כזו או אחרת של שת"פ פוליטי בעל משמעות. התקבעות תדמיתו הנוכחית, עשויה להוביל לזינוב לא מבוטל נוסף בשולי התמיכה הציבורית המגוונת שקבל בבחירות. תמיכה זו העניקה לו עוצמה זמנית רבה יחסית, כל עוד לא חידד עמדות בתחומים שבהם לגושים הגדולים מונופול ברור על עמדות היסוד הטיפוסיות. אם ימשך הכירסום הקיים, אזי במבחן הרציני הבא, שעשוי להסתתר מעבר לפינה על-רקע נזילות המצב המדיני-ביטחוני, יוביל הדבר לכשל פוליטי של לפיד במבחן הראשון שיקרה לפניו, וכדאי לו לנסות ללא דיחוי כל דרך תיקון אפשרית, אפילו בדרך של "יש עתיד לבית היהודי".
אם היה מי שהשתעשע ברעיון שלפיד הוא סיכון פוליטי פוטנציאלי לנתניהו, סיכוי כזה דועך במהירות, והסיכון האמיתי לנתניהו שוב נמצא בימין, כנראה בעיקר בליברמן (אם לא יתפרע) ובבנט, ובתנאים מסוימים גם בסער.
כנראה, שחלק לא מבוטל מן ההולכים לעיסוק בפוליטיקה עושים זאת מבלי לתת לעצמם דין וחשבון אמיתי על היעד העקרי שאותו הם מבקשים להשיג, ומבלי להתחשב בהוויה הפוליטית הישראלית. כך ניתן על ידם משקל גדול מדי ל"דעת הקהל העולמית" ומשקל קטן מדי לדעת הקהל הישראלית, זו שבוחרת בהם, זו שנותנת להם מעמד ומנדט לפעול וזו, שאותה בראש וראשונה הם אמורים לשרת בנאמנות. רק מנהיגים שנמנעו מכשל זה או התגברו עליו, הצליחו להותיר רושם של ממש על ההיסטוריה והחוויה הישראלית. יש עד כה רק שניים כאלה - בן-גוריון ובגין, ושנים נוספים שלא ממש מיצו את כהונתם - רבין ושרון. על מנהיגותם של בן-גוריון ובגין אין כמעט מחלוקת אפילו מחוץ למחנות הפוליטיים הטבעיים שלהם. על מנהיגותם של שני האחרים, חלוקות הדעות כיום ותשארנה חלוקות גם בעתיד. בכל אחד מהמקרים, המדד הקובע את יחסו החיובי או החיובי פחות של הציבור למנהיגיו, הוא מה פעל כל אחד מהם לטובת המדינה וציבור האזרחים, מתוך זיקה ברורה לאינטרסים הישראלים כפי שהציבור הבין אותם, ללא תלות ב"הסכמת העולם" ובעיקר ללא כניעה מובהקת לאי-הסכמתו. יחס שלילי או אמביוולנטי כלפי מנהיגות לאומית, נגזר מהתנהלות נרפית או מהתנהלות כפויה בשל השפעה מכרעת של "דעת הקהל העולמית", ללא הסכמה לאומית רחבה, ובעיקר בניגוד לה. פוליטיקאים, במיוחד חדשים, צריכים להפנים מדדים אלה - האם ישכילו? בינתיים, לפיד עצמו אינו מוכיח יכולת יתרה.