למרות הקושי, חופש הביטוי קדוש

בחיי ששמעתי את ח"כ ד"ר שמעון אוחיון משתמש בנימוק "סולידריות עם הקהילות היהודיות" בבואו לסנגר על הצעת החוק האוסרת שימוש במילה "נאצי על כל הטיותיה" או ב"מילה בעלת צליל דומה", וכן איסור להשתמש בסמלים נאציים. אכן, נימוק מקורי. חופש הביטוי הוא הבסיס להתנהלותנו כחברה מגוונת והוא כולל - מה לעשות - גם ביטויים מתועבים עד הקצה. כשמבקשים לפגוע ביסוד כה עמוק צריך נימוק משכנע. פגיעה ברגש או סולידריות הן עניינים הראויים להתחשבות, אבל אינן טיעון מספיק לפגיעה בזכות יסוד דמוקרטית. החוק יביא לזילות השואה מכיוון שיגרום למציאת תחליפים לשוניים איומים לא פחות, ולאחרים - להעסיק את הפרקליטות ב"הלשנות" מגוחכות על אמנים או מרצים בשיעור. זה הזכיר את הוראת השר לביטחון הפנים לחקור את גילויי השמחה על מותו של אריאל שרון, שתורמים "לפילוג ולהקצנה". סליחה, אתה השר למשטרת המחשבות ולאחדות העם? אמירות מתועבות כלולות בגבולות חופש הביטוי. הגבול היחיד הוא אמירה כעובדה או קריאה לאלימות. עד לא מכבר השמיעה התקשורת כמעט רק את קולה של קבוצה פוליטית קטנה, ועוד טענה לפלורליזם. כולנו זוכרים כיצד נרדפו אלה, שמחו והפגינו נגד הסכם הדמים באוסלו - כמעט באין מוחה; כיצד סגרו את תחנת הרדיו ערוץ 7; כיצד השתיקו את מתנגדי ההינתקות כמסוכנים לדמוקרטיה. לא השמאל צריך להתנגד לחוק הרע הזה, אלא דווקא המחנה השמרני שהוא השומר העקבי על חופש הביטוי (השוו בין שלטון מפא"י לליכוד). אני מזדהה עם תחושות הכעס והתיעוב למשמע ולמראה שימוש שקרי בסמלי שואה. גם אני מקבל "איחולים" ונאצות המשוות אותי ושכמותי לחבר'ה ההם מהרייך השלישי. לפני כמה שנים לימדתי שירה באקדמיה לאמנויות "בצלאל". בישיבת מורים בשנתי הראשונה, קם אחד המרצים ויצא נגד ראש המחלקה שדיברה בזכות שמיעת דעות אחרות (היא התכוונה אלי, שכן הייתי הכופר היחיד בחדר שלא סגד לעיקרי השמאל). אותו כסיל אמר שהוא מתייחס לישראל כאל "פלנטת הכיבוש במובן של פרימו לוי", ואז הפליג ודיבר עליה כ"פלנטת אושוויץ" ושאל: "האם שם היינו נותנים לקצין אס.אס להרצות על שירה?" המגוחך הוא שאיש מהנוכחים לא העמידו במקומו. ועדיין, עם כל הרגשות הגואים, זה מחיר החירות. מדינות רבות קמו במאה האחרונה - רבות מהן לא כוננו דמוקרטיה. זה לא מובן מאליו. כחברה יהודית אנחנו מחריגים את השואה בשיח הציבורי וההיסטורי, ובצדק. דווקא משום כך, השואה נוכחת בעוצמה בדיונים רבים - מדיניים, פוליטיים, תרבותיים, אמנותיים והיסטוריים. אי-אפשר להימלט ממנה, בוודאי לא ממרחק של פחות ממאה אחת. אסור לסרס את הנוכחות הזאת - גם במחיר ביטויי תועבה. אסור לגרום לאנשים לפחד מלהכניס את השואה, את לקחיה ואת סמליה אל לב הדיון הציבורי. החוק אינו אמור לענות על הצורך בחינוך ובדיון. נשאיר את השיפוט לציבור.