מי שקורא בספריו של חיים ספטי, חש שהוא נמצא בדיאלוג מתמיד בין שכל לרגש, ולעיתים אנו חשים פער בין הקול הדובר בשיריו לבין נשמת המשורר הרוטטת.
חיים ספטי משוטט בתוך עולם החומר ומחפש את היסודות של השכל, את יסודות הבריאה ההיוליים הפורצים מתחת לשכבה הנגלית.
כך בשיר הראשון של דוח על יתרת הנפש, אנו זוכים להיכרות עם משורר, החי לדבריו חיי משרד, אך אנו קולטים די מהר שהאדמה רוחשת מבפנים:
"וַהֲרֵי דּוּ"חַ עַל חַיַּי
אֲנִי חַיִּים נוֹלַדְתִּי
וַהֲרֵי אֲנִי עָתִיד לָמוּת
וּבֵין הַזְּמַנִּים אֲנִי חַי חַיֵּי מִשְׂרָד
וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין". עמוד 11.
אבל מתחת למראית המשרד השקטה, יש אי-שקט. זה נרמז כבר בשורה המסיימת את הבית:
וְהָרוּחַ מִחוּץ לַחֻלִּין.
יש ניגוד בין הרוח לבין החולין, יש רוח שמחכה להתממש, מעבר לחיי המשרד האפורים.
הבית הבא מבשֵׂר מלחמה פנימית עמוקה מאוד:
"וּמַיִם חוֹתְרִים מִתַּחַת לִזְכוּכִית שֻׁלְחָנִי".
ובהמשך:
"מַיִם מְצִיפִים אֶת חַיַּי".
מעבר לשלווה ממתינה שכבה תוססת של כאוס. יש פער בין המשורר המשרדי הכלוא בחיי החומר והחולין, לבין הקול הדובר בשיריו, המבקש מפלט אל הרגש, אל הרוח, אל התבונה. אל כל מה שמעבר לרובד הנגלה.
בחיי האמת הפנימיים נשברות כל המחיצות, חיים מתחלפים בחיים, חיים מנצחים עולם של מוות, וכך כותב חיים ספטי בסוף השיר הזה:
"וְאִשָּׁה מִן הֶעָבָר הָרָחוֹק גְּלוּיַת שָׁדַיִם
מְבִיאָה גּוּפָהּ לְאִיש אַחֵר,
אֲנִי חַיִּים חַי חַיִּים שֶׁל מִשְׂרָד".
בעולם הפנימי, הרוח היא השלטת, וגוף אינו אלא חלק חומרי שניתן להעבירו כחומר גלם. אישה מן העבר ללא כל הגנה פיזית, חשופה לחלוטין, גלוית שדיים, את גופה היא מעבירה לאיש אחר. כל זמן שלא העבירה לו את נשמתה, זו אינה התחברות. זה עדיין בגדר החומר.
בשיר הזה, שנקרא 'דוח על יתרת הנפש', יש כוח רק לאותה רוחניות יתרה. כל זמן שרק הגוף עבר, החיים הם חיי משרד. יש משוררים, שקראו לכוח הפנימי הדוחף אותם לכתוב, בשם כמו השראה או הכרח פנימי או בת קול. אצל חיים ספטי זו מלחמה אינסופית, מאבק פנימי, קרע שמוביל לאיחוי, לפואטיקה: יש לחיים ספטי חיים מאוד מורכבים כמשורר, שכן הוא קרוע כל הזמן בין החומר לבין הרוח, בין השכל לבין הרגש - והארספואטיקה שלו בוערת בעצמותיו. השאלה מהי שירתו, מה מהות השירה, מה מהות הקול הדובר - שאלות אלה מפעפעות בו כל הזמן.
התפיסה הבסיסית שלו, היא שיש לתת משמעות עוטפת לחומר ולדברים הגלויים, שכן זו מהות השירה.
בשירו 'הרוח תסיג את הבשר' הוא קובע במפורש:
"הָרוּחַ תַּסִּיג אֶת הַבָּשָׂר
מִּמִכְלְאוֹת הַחֹמֶר תִּפְרֹץ".
בעיניו כוחות הרוח חזקים יותר ואינם בני חלוף ככוחות החומר. הרוח אינה כלואה במכלאות של החומר, יש לה עוצמה להמריא מעבר למחיצות, לנצח את חלוף הזמנים:
השיר מסתיים במילים:
"בִּסְעָרָה יְהִירָה רוֹמְסִים אֶת הַחֲלוֹף וְהַתִּפְלוּת
בְּפַרְסוֹת בְּרָקִים מַבְקִיעִים אֶל הַנֶּצַח
בִּדְהָרָה שַׂגִּיבָה". עמוד 33.
כפי שהמים חותרים מתחת לזכוכית שולחן המשרד, כך הרוח חסרת הגבולות פורצת מעבר לחיים האפורים, מעבר לחיצוניות: שירה מעצם טבעה חייבת לנסוק לגבהים, לא לחיות במי אפסיים, לא לדשדש בחוויות חומריות קטנות. יש לשירה כוחות של נבואה גדולה, יכולות שממריאות אל הנצח. שירה אמיתית אינה מסתפקת בחומר, שירה אמיתית אינה מסתפקת ברבדים האפורים, היא חותרת לצלילים הגדולים, לחזיונות העמוקים - היא רוצה גדולה ועומק ואור של קרניים:
כך הוא כותב על יעדיו הרחוקים:
"נַפֵּץ בְּדַרְכְּךָ הַשִּׁירָה הָאֲפֹרָה
שַׁבֵּר הַשִּׁירָה הַפּוֹשֶׁרֶת
עֲלֵה בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה
אֶל שְׂפַת הַצְּלִילִים הַגְּדוֹלִים
אֶל לְשׁוֹן הַחֶזְיוֹנוֹת הָעֲמֻקִּים
אֶל הַקַּרְנַיִם הַזּוֹהֲרוֹת שֶׁל שֶׁפַע גָּדוֹל
אֶל מַאַגְרֵי הַנֶּצַח". עמוד 66.
חזיונות ונצח ושפע גדול של אור - הרי לנו תפיסה נבואית, די מיסטית, שירה שנושאת על כתפיה משאות כבדים שאין עיסוקם בחלוף ובדברים חסרי טעם, בדברים תפלים. שירה זו רוצה ומייחלת לחקוק מילותיה בפסגות של הנצח. ברבדים העליונים שיש בהם הארה עליונה, ויש בהם משמעות עילאית.
לעיתים אנו חשים, שיש למשורר כוחות לברוא את עולם הרוח העליון במו ידיו, ויש לו יכולות מופלאות ליצור דיאלוג עם כוחות אלוהיים: אפשר לראות בכמה שירים שלו, שההשראה שלו היא על טבעית, היא אלוהית, וקול של הוויה עליונה דובר משירתו. שירתו נחצבת מגבהים נסתרים, והפרסונה השירית נושאת עליה כנפי רוח, כנפיים של מיסטיקה וסוד.
כך בשירתו נמצא 'ניסיון הסבר לסיבת הבריאה', וראו באיזה רטט הוא כותב חיזיון נפלא:
"מַלְאֲכֵי-הַשָּׁרֵת אָמְרוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים שִׁירַת יִפְעָה וְהוֹד מַדְהִימָה".
הכוח האלוהי מזדהה עם ההשראה של המשורר, וכמו שהמשורר יוצר, כך האל בורא עולמות:
"וּבְתֹם שִׁירָתוֹ נִפְעַם אֱלֹהִים
מִדְּמוּת הָעוֹלָם שֶׁתֵּאֵר
וּבְרָאוֹ". עמוד 83.
לעתים אנו שואלים את עצמנו, האם אנו קוראים שירה או קוראים ספר מיסטיקה או אולי ספר פילוסופיה. בשירתו של ספטי נמצא הקורא במרוץ אחר השאלה - האם אפשר להבחין בין המשורר לבין קולו, מה נקודת המבט בשיר, האם הוא נוגע בחומר או ברוח, האם המוזה שלו שואבת מכוחות נצח כדי לעצב לנו חוויה יצירתית שתבאר את עולמנו. הקרע והתזזית יוצרים מתח בשירים, והרוח מנצחת.
דומה, שהמשורר עצמו חי בכמה שכבות, ובין השירים אנו רואים אותו פורץ מעולם לעולם, מרובד לרובד, ולרגעים מבין הוא, שהדובר בשיר אינו שלו בלבד, הוא של פרסונה מרוחקת, פרסונה יצירתי המנסה להבין את ההוויה. ייתכן שתפקידו תם ברגע שהיצירה הושלמה. אין זו פילוסופיה שלמה שבה כל שיר חייב להתאים לוגית לשיר אחר. זו אדמה רוטטת, שכבות של שירה פילוסופית שמתנגשות זו בזו, שמנסות להתגבש לדרך חיים, דרך הנסללת בין רבדים ובין משמעויות.
שירה מעצם טבעה נוגעת בצבעים שונים, בשכבות שונות, ומה שמעניין את המשורר זו השירה, זו היכולת לבטא את המשמעות שקלט באותו רגע של כתיבה, ולכן, הוא קובע בשירו על הנפש את אמת שירתו, את היכולות הבלתי נדלות שלו, את כוחה שלה לפרוץ גבולות, את קו האופק:
"מִתְגַּלָּה וּמִתְכַּסָּה
פּוֹרֶצֶת וּמִסְתַּתֶּרֶת עוֹלָה וְחוֹמֶקֶת
דִּסְקִית צְהֻבָּה-כְּתֻמָּה עַזָּה
נְתוּנָה בְּמַאֲבָקֶיהָ, מְעִזָּה עוֹד -
וְאַךְ מְעַט עוֹד עָלְתָה בָּאֹפֶק
חַמָּה צְהֻבָּה גּוֹבֶרֶת עַל מַעֲצוֹרֶיהָ לְבָטֶיהָ
עַל קַו הָאֹפֶק מוֹתִירָה שִׁכְבַת מִכְחוֹל כְּתֻמָּה
שִׁירָהּ". עמוד 30.
מוֹתר האדם, מוֹתר המשורר, ולשירה יש כוח להמריא מעבר לגבולות העולם. ומבחינת המשורר זו עוצמת השירה, זה כוחו כיוצר:
"מִמְּקוֹרוֹת הַחֹמֶר עוֹלָה בִּדְרָכִים סְמוּיוֹת הַשִּׁירָה,
עוֹלָה בְּצִנּוֹרוֹת הַדָּם אֶל הַלֵּב
לְכוּדָה בַּבָּשָׂר הַנִרְאֶה,
סָרָה לְמִשְׁמַעְתּוֹ כִּבְיָכוֹל,
מְנִיעָה אוֹתוֹ,
מְפִיחָה בּוֹ חַיִּים". עמוד 12.