אני בעוונותיי בעל טור בכמה עיתונים ואתרים בשפה הרוסית המוקדשים לנפלאותיה של השפה העברית. הטורים די פופולריים בקרב ה"רוסים" כי בדרך כלל אני בוחר ביטויים מסקרנים שנשמעו רבות בשבוע החולף ומביא אמירה או ציטוט מהעיתונות, מהספרים, מעולם הקולנוע או התיאטרון וכדומה.
הפעם נתקעתי עם הביטוי עליו חזרו בימים אחרונים שוב ושוב; יש לי קושי רב להסביר לקוראי הנאמנים את המשמעות האמיתית שלו. אני מדבר על צירוף המילים "מנהיג אמיץ".
לכאורה - מה הבעיה? תתרגם כל מילה בנפרד, תביא דוגמה או שתיים מהעיתונות או דברי פרשנים - ושלום על ישראל. אך בדיוק בנקודה הזאת אני כושל. כול הדוגמאות שאני מוצא בסביבה רק מסבכים את העניין לחסידיה החדשים של השפה העברית.
בכל העולם, בכל האומות ובכל שפה אחרת תגיד: "מנהיג אמיץ" - ונגד עיניך נעמדת דמות הרואית שהצילה את האומה, את העם, את המדינה מפולש אכזר, מאויב חמוש עד צוואר, מגייסות ודיוויזיות זרות. הצרפתייה ז'אן ד'ארק הייתה אמיצה; הנערה הנהיגה את המאבק בפולש האנגלי. צ'רצ'יל היה מנהיג אמיץ שקרא תיגר לנאצים שכבר כבשו חצי אירופה. אבותינו וסבינו היו אמיצים כאשר לחמו בשורות הצבא האדום בהיטלר (יימח שמו) - הם עמדו איתן נגד הטנקים של הגרמנים עם רובה מיושן ביד אחת ובקבוק מולוטוב ביד שנייה.
לא ככה פני הדברים במקומותינו. הקוראים שלי לא מבינים, איך זה שמעניקים תואר "מנהיג אמיץ" לאיש אשר לא רק לא עשה מעשה אמיץ, אלא להפך: ברח, נסוג, ויתר. בהספדים רבים ל
אריאל שרון כולם קראו לו "מנהיג אמיץ" - לא על תרומתו במיגור הטרור, על הקמת יחידת עילית, על חציית תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים - אלא על פינוי גוש קטיף. אם להאמין לעיתונים ופרשנים - זה הדבר היחיד שמעיד על אומץ ליבו.
חבורה של רוצחים
או דוגמה אחרת. נציג הממשלה מעניק לאומן מכובד איזה פרס, או פסל - ובדברי התודה שלו האומן מוצא לנכון לקבול על כך שכיום אין מנהיג אמיץ בישראל. מה הוא מבקש? אולי הוא דורש ללמד לקח את חמאס כדי שייפסק מטר טילים מעזה על בתי הספר, גני הילדים ובתי האבות בישראל? לא. האומן דורש שראש הממשלה ימסור עוד ועוד שטחים, יפנה ישובים, יסכים לכל דרישות הפלשתינים. אז האומן יסכים שקם סוף-סוף בארץ מנהיג אמיץ. לא שונים מהם גם כמה מהמדענים הישראלים שגם הם זוכים לפרסים והוכרה בינלאומית. אנשי הרוח בישראל בנוסטלגיה קורעת לב נזכרים במנהיג האמיץ הנוסף שלנו הלא הוא
יצחק רבין, אשר באומץ רב אפשר לפושע ערפאת להגיע לארץ ולהביא אתו לכאן חבורה של רוצחים. ומאז לא היה גיבור כמותו בארצנו.
בלי להיכנס למשמעות של המעשה, עד כמה הוא נבון ונכון - הרי זה שקוף שלא צריך אומץ מיוחד כדי לנקוט בצעד שמיד מעניק לך מעמד של אתרוג אצל בעלי הכוח האמיתי במדינה. אתה באומץ רב מוסר לפלשתינים שטחים, אוסר ליהודים לבנות בתים - וזוכה לשבחים מקיר לקיר בקהילה הבינלאומית, אתה מקובל גם בבירות אירופה, גם בחצרו של אובמה, אותך אוהבים פקידי האו"ם. אתה מגרש יהודים מבתיהם - ומקבל מחילה על חטאיך הקודמים. העיתונים, ערוצי הרדיו והטלוויזיה, אתרי האינטרנט יום וליל משדרים ומפרסמים כתבות ומאמרים מפרגנים. למה אתה צריך אומץ בשביל צעדים כאלה?
האומץ דווקא דרוש כאשר המנהיג עומד על שלו, דורש ויתורים גם מהצד השני, חוטר להסכם שקול, לא רץ אחרי פופולריות זולה וחולפת אצל התקשורת ואצל המנהיגים הערביים. למרות שיודע כי צבא של עיתונאים ותחקירנים עוקב אחרי כל צעד שלך, חופר בחשבונות בנק, בחוזים, בעברך הרחוק במטרה למצוא איזשהו פגם הקטן ביותר כדי להציג אותו כפשע וחוטא נוראי.
רק בישראל הודות למאמציהם של קומץ הפרשנים, סופרים ואומנים מצד אחד ומהצד השני הפוליטיקאים מסוג מסוים (שמספר המנדטים של מפלגתם בכנסת לא עולה על מספר החודשים בהם מחזיקה מעמד ההרתעה שמסיגים אחרי מבצע נוסף בעזה) - הביטוי קיבל משמעות הפוכה לגמרי.
אז אני פונה לכל מי שמשתמש במוסג "מנהיג אמיץ" - תעשו טובה, תנו גם הסבר: איך זה קרה שביטוי שינה את משמעותו מקצה לקצה? הקוראים שלי לא מתוחכמים דיו, הם מבולבלים, ושואלים: "מה הכוונה - אולי כדי להבין את משמעות המילה "אמיץ" בז'רגון הישראלי עלינו לקרוא מחדש את הספר "החייל האמיץ שוויק"?
ואני מצדי חושב (וגם חושש) כי בארץ לתואר "המנהיג האמיץ ביותר בתולדות ישראל" יזכה ראש הממשלה אשר יספיק ברגע האחרות לצעוק לעבר עמו: "דחוף תארזו את חפציהם - ותעלו על האניות!".