על מותה של הלוחמת הקיצונית ביותר נגד תורת ישראל - מאז קום המדינה (ואלי אף מאז קום הציונות...), אי-אפשר לעבור לסדר היום בהספד שבלוני וצבוע. בליל שישי האחרון, ערב שבת פרשת משפטים תשע"ד, מתה גב'
שולמית אלוני, מגדולי שונאי היהדות ו- ה' שקמו לעם ישראל במסגרת "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". היא הייתה התגשמות האזהרה התורתית בדבר "הצר הצורר אותך בארצך".
להויי ידועה התמיהה בעניין פסוק זה, שהרי צר צורר בא מחוץ לארץ הקודש אך האזהרה כאן הייתה במישור הרוחני ולא הגשמי ואין ספק שהיא הייתה המשך התגשמות האזהרה מבחינת עליית דמות אישיות אנטי דתית שתלחם בכל היקר ליהדות.
כשמת מנהיג זה או אחר מבין המנהיגים בישראל, הרי שתמיד ישנם לא מעט המקללים אותו במותו ושמחים על מותו, אך לא משום הסיבה האמיתית: היותו שונא ה' צבאות. על רבין ועל שרון כשמתו שמחו בימין הציוני, ובגרוריהם מהמזרחי" ומחב"ד, משום שהללו הסכימו לפשרה עם הערבים או לפינו חלק מהמתנחלים. וישנם גם כאלה הבאים משומרי המצוות שעלזו ושמחו עם מותם של מועמר קאדפי, סאדם חוסיין ואוסמה בן-לאדן.
אבל על-פי ההשקפה התורתית הפרשיות הללו הן בבחינת "פילגש בגבעה". אינני מציע לערוך שמחות המוניות אך יש לזכור כי לא לחינם כועס ה' הטוב על ישראל שלא מיחו בפרשת הלוי ושבט דן על העבודה הזרה שהחטיאם מיכה ואילו על פילגש בגבעה כמעט ונמחק שבט שלם מישראל, רחמנא לצלן בפרשת "ויגש" מצליח יוסף הצדיק להשתיק את אחיו במשפט הפשוט: "אני יוסף, העוד אבי חי"?
דהיינו, יוסף הצדיק מבטל את טענתם על פחדם ממה שיארע לאביהם יעקב אם בנימין לא יחזור, שהרי הוא, יוסף, היה יקר לאביו מבנימין ובכל זאת האחים לא חשבו אז מה תהיה תגובת אביהם יעקב. דהיינו, יש עיקר ויש טפל. אין ארץ ישראל לעם ישראל ואין גם עם ישראל ללא תורת ישראל. כל מי מבין בני ישראל שפגעו בארץ ישראל, בעם ישראל, ביהדות החרדית וכו' הם כאין וכאפס לעומת מי שנלחם בתורת ישראל ומנסה, חס ו
שלום, למחוק את שם השם.
כזו הייתה שולמית אלוני ואם צריכים למחוץ במותם של כאלה כמו שרון, שהיתלו בעם ישראל, הרי שלבטח צריכים למחות במות האישה שהכריזה מלחמה ב-ה' ובתורתו. היא לא לחמה "רק" נגד ה"כפייה הדתית" או אפילו נגד ה"ציבור החרדי" ו/או הדתי, אלא היא לחמה בכל כוחה ומאודה נגד מי שברא את העולם וחפצה למחוק כל אות מהתורה הקדושה, רחמנא לצלן. זו הייתה מלחמה בכל מה שיקר ליהודי, אפילו לאלה שרק שמרו מסורת ותו לא.
נכון שהיא ניהלה מלחמה ישרה ולא צבועה בכל סממן יהודי, דתי אבל זה עדיין לא עושה לה הנחות על המלחמה הזו. היא הייתה בבחינת ה"גי'האד האנטי דתי וכמו שהרב כהנא מצטייר בעיני הערבים, וככזאת נזכור אותה תמיד. היא זו ש"קררה את המים" לכל אלה שבאו אחריה ולחמו ונלחמים נגד כל טיפת יהדות בארץ הקודש.
שולמית אלוני הייתה "מקררת המים" הגדולה ביותר נגד דת אש למו במאה השנים האחרונות, ואלי אף יותר מכך, ובמיוחד עשתה זאת כנגד ה' צבאות במסגרת הקמת "ישראל החדשה". נכון שהיו עוד מסוגה גם לפניה, ואפילו מאז קום המדינה, שגם הרימו את נס המרד בדת ישראל וב-ה' ובמשיחו כמו למשל
אורי אבנרי, יונתן רטוש, הקומוניסטים, אנשי מפ"ם ועוד לא מעטים, ונכון אומנם שגם בימייה ואף אחריה עלו כאלה שהצרו ומצרים עדיין לדת ישראל ומורדים ב-ה' כמו
אברהם פורז, האב והבן לבית לפיד השנאה ועוד רבים אחרים אבל אלוני עלתה על כולם. היא מיקדה את המלחמה העיקרית שלה בדת ישראל ובקב"ה ולאוו דווקא ב"חרדים" וכו'.
להבדיל מהאחרים היא העמידה את מלחמתה בדת ישראל ובשם השם מעל כל סדר העדיפויות האחרות. היא זו שהחלה ראשונה להיאבק בנישואים כדת משה וישראל והיא זו ש"קררה את המים" לכל אלה שבאו אחריה כדי שיחוקקו חוקי תועבה של סדום ועמורה בארץ הקודש עד שהאסור יהפוך למותר והמותר לאסור.
אם היה מדובר במנהיג אחר ממר"צ הייתי שוקל את דברי אלף פעמים כי לרוב רובם יש גם סדר עדיפויות אחר וכי היא זו שגרמה לח"כים ממר"צ כמו רן כהן,
יוסי שריד,
דדי צוקר ו
אמנון רובינשטיין להפוך יותר ויותר אנטי דתיים למרות שבתחילה נרתמו לנושאים כמו שיויון חברתי, שלום ושיויון אזרחי (לימים נמאס גם לחלק מהם מהמלחמה הבוטה שלה ביהדות וב-ה' והם הצהירו על כך בגלוי). איש מבין שאר שונאי דת ישראל לא העז לבזות את קודשי ישראל ולומר דברי כפירה ב-ה' יתברך כפי שהעיזה האישה הזו. על כך לא מגיע לה פרס גם במותה ואסור לעבור כיהודי על סדר היום ולנהוג כ"יפה נפש". הקב"ה הוא אבינו והתורה היא סם חיינו.
להבדיל מאחרים, מבין שונאי דת ישראל, היא הייתה ישירה ויש לומר לזכותה גם ישרה במלחמה בדת ישראל אך גם ברגעים שבהם היא כביכול הייתה "מתונה" בקשריה עם היהדות החרדית נראו בה סימני שנאה שהיו אף יותר קשים מאלה שגילתה ברגעים שבהם לחמה בדת ישראל.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היא כמעט הסכימה לפשרה עם עיתון ה"מחנה החרדי" של חסידות בלזא (במגרת משפט דיבה שהיא וחבריה הגישו נגד העיתון "המחנה החרדי") אך מתוך הנימוק הגזעני ומלא השנאה ש"אני לא יכולה יותר לראות את הגרביים המגעילות שלהם מול העיניים שלי". או כמו שכותב שורות אלה ראה את הבעת הגועל מלבושו החרדי כאשר הסכימה לשתף עימו פעולה ולאשר לו בע"פ עובדות כנגד ח"כ דדי צוקר ממפלגתה. גם ניסיונה להעיף, באותן שנות ה-90, את השתדלן דאז של חסידות בלזא במשרד החינוך, מנחם מוזס (כיום ח"כ של חסידות ויזני'ץ באגו"י שב"יהדות התורה"), היה ניסיון של התעמרות ביהודי רק משום חזותו החרדית שהייתה לה לזרה ולמלחמה בהיותו לובש את מדי ה'.
כאשר כל מען דהוא מעיז נגד התורה הרי שזה העונש שלנו כנגד קלות הדעת שנהגו ישראל בתורה ובהלכה ובכבוד ה'. וכאשר אחד כזה מסתלק מהעולם הרי שזהו סימן להקלה בדין לישראל, אך בתנאי שישראל יזכרו ויכריזו בגלוי על מעלליו ויוקיעום ביום מותו כדי שיראו בעולם שישראל הם שונאי שונאיו של ה'. אך אם ישראל מעדיפים לשתוק ו"לא להיות קיצוניים" הרי שהם מוכיחים כי לא סרו מדרך הרע ו- ה' עלול לתת לקטרוג עליהם המשך של פורענות, רחמנא לצלן. כך היה מאז ומעולם. הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד מסר כי אם עם ישראל מוכה פיזית ע"י אויב הרי שזה רצונו של ה' הטוב, כדי שישראל יחזרו לדרך התורה ואת הגוי כבר יעניש ה' במסגרת "וגם את הגוי ההוא אני דן", אבל כאשר המכה היא רוחנית הרי ש- ה' מצפה שעם ישראל יתקומם נגד המכים כי אין רצון ה' שמכה רוחנית תבוא על עם ישראל.
וכך גם הפעם, הקב"ה מצפה שמותה של האישה הזו ישמש חשבון נפש והתעוררות תוך הזכרה ברורה על כך שביזתה אלוקים חיים ופגעה במתכוון בכל נימי היהדות והאמונה של זה או אחר שהאמינו באלוקי ישראל כאשר לא פעם ולא פעמיים שפכה לעג על כל חכמי ישראל הקדושים, ועשתה פלסתר מהתורה הנצחית. על כך יש לומר בגלוי שלא ירבו ולא יקומו כמותה בישראל.
עד לאישה הזו לא קמו בעולם הכופר היהודי ובמדינה הזו מפלגות שכל מצען היה אך ורק במלחמה נגד הדת ונגד השם ותורתו, אלא קמו אומנם מפלגות שגם הן התבטאו ואף לחמו בתורת ישראל אך הן עשו זאת מתוך עוד סעיף במצע המפלגה, שעיקרו היה בנושאים אחרים אבל האישה הזו בנתה מפלגה על-פי מצע של שמד מהתורה ולחימה ב-ה' הקדוש והטוב, וממנה ואילך החלו לקום מפלגות פוליטיות שכל מטרתן אך ורק לפגוע בדת ישראל ובאמונה בהשם הטוב, רחמנא לצלן. היא זו ש"קררה את המים" עבורן ופתחה בית חרושת למפלגות נגד תורת ישראל ונגד ה' הטוב במסגרת "כל המצר לישראל נעשה לראש".
היהדות המאמינה חייבת, ללא מורא ופחד וללא שום "אבל" או "חבל", לא להצטרף לכל ההספדי ה"מה יפית" אלא פשוט לומר "לא נשכח ולא נסלח", כי לא לחינם אומרים בחנוכה הלל שלם במשך שמונה ימים על ההצלה הרוחנית ואילו בפורים, שבו נצלנו גשמית, אין אומרים הלל אפילו ביום אחד.
אסור לומר במותה, חס ושלום, "יימח שמה וזכרה" משום הסיכוי לתשובה בקרב צאצאה אך מנגד אסור להספידה במילה אחת שיכולה להתפרש כטובה.
