גל האלימות השוטף לאחרונה את הנוער, שהביא בעקבותיו שורת מקרי תקיפה ודקירה של תלמידים בבתי-הספר מחריד, לפתע פתאום, את החברה הישראלית. לפתע פתאום "מגלים" מורים, הורים ושאר גורמים שעיסוקם סובב סביב נושא החינוך, כי הנוער בישראל הפך אלים. שפע של הערות והסברים לגל האלימות מוצע בכלי התקשורת לפריצתו של גל אלימות זה בקרב הנוער. כל ההסברים יפים וטובים, אולם הכל - הכל מתעלמים מהעובדה הפשוטה והברורה, כי החינוך מתחיל בבית. תפקיד החינוך אינו מוטל על המורים, אלא על ההורים בלבד. המורים יכולים, לכל היותר, להוסיף על חינוך בסיסי זה, לשפרו ולהטיבו, אולם החינוך הבסיסי חייב להתקיים בבית. שפע של מומחים לענייני חינוך - הנראים בעיניי, בכל הכבוד הראוי, כמומחים מטעם עצמם בלבד, על-אף גודש התארים האקדמיים שיש להם בענייני חינוך - מופיעים, מתראיינים בכלי התקשורת ומרבים להג. זה מסביר, כי הכישלון החינוכי מקורו באי-הבנת נפשם של הצעירים. זו מסבירה כי יש להפעיל שיטה הרמונית של מסירת השליטה בכיתות לידי הנוער ובכך תיבנה מנהיגות העתיד. אחרים מעלים עוד שפע של סברות כרס, שמפאת מופרכותן, לא נכלול אותן ברשימה זו, למען לא יהיה להן קיום נצחי. לא מחנכים יותר במקום להזדעזע מכך שתלמיד דוקר את חברו בסכין שהביא עימו לבית-הספר או חותך תלמיד אחר, במספריים שהובאו אל כיתת הלימוד מבחוץ, מוטב נשאל עצמנו כיצד מתאפשרת מציאות דברים שכזו. לטעמי, מציאות דברים מופקרת זו מתרחשת, אך ורק בשל העובדה שההורים נטשו את מעמדם וחובתם כלפי ילדיהם לחנך אותם. בשטח ההפקר הזה של ההזנחה וההתעלמות, נולדה האלימות ובעקבותיה מעשי האלימות. בואו והסבירו לי מדוע במסגרת החינוך הדתי והחרדי אין מתרחשת אלימות בין תלמידי מגזר אלה. אם אינכם יודעים, הקשיבו והסכיתו. בין עשרת הדיברות שתלמידי מגזר זה משננים, שחרית עד ערבית אל ליבם, מצוי הדיבר "כבד את אביך ואת אמך". מי שמצווה ואמון על קיום דיבר זה לא יעז - לעולם - לדבר אל הוריו בלשון זלזול או - חמור מכך - בלשון של אלימות מילולית. מי שמצווה על קיום דיבור זה לא יעז - לעולם - להחטיף "סטירת לחי לשם חיבה" למי מהוריו. מי שיעז לעשות כן, יועמד על מקומו, חיש מהר. העמדה זו של בן סורר ומורה שכזה תתבצע, בין היתר, גם בהכאתו מכות נמרצות, למען ילמד לקח ולא ישוב, בעתיד, לעשות מעשים אלה. העיקרון של "חוסך שבטו שונא בנו", קיים במגזר הדתי - ובעיקר בזה החרדי. עיקרון זה מתקיים במגזרים אלה, למרות שבית המשפט העליון, בראשותה של נשיאת מוסד זה לשעבר, השופטת דורית ביניש, אסר בפסק-דין הכאת ילדים בידי הוריהם או מוריהם, גם לא לצרכי חינוך גרידא. מאיסור גורף זה, בכל הכבוד הראוי, של הכאת ילדים לצורך חינוכם, התגלגל, חיש קל, ה"צורך" להכיר בזכויות תלמידים בבתי-הספר. פתאום ניסח מי שניסח "מגילת זכויות" של תלמידים. משם קצרה הייתה הדרך לפרוץ גל אלימות של תלמידים כלפי מורים. משזעקו המורים וטענו כי במצב דברים זה קשה להם ללמד ולשלוט בכיתותיהם, באו לעזרת התלמידים הוריהם ואחרים, בשם "זכויות היסוד של התלמידים". שוב ניתן הכשר לפרץ של אלימות מילולית בשם יסודות הדמוקרטיה וחופש הביטוי.