בית האופרה- המשכן לאמנויות הבמה, תל אביב.
בתאריכים 18.2.14-1.3.14 תועלה האופרה "דון פסקואלה" מאת המלחין האיטלקי גאטנו דוניצטי לליברית של ג'ובני רופיני, בניצוחו של דיויד שטרן, מנהלה המוסיקלי של האופרה הישראלית ובבימויו של גרישה אסגארוף.
לסירוגין עם דייויד שטרן תנצח על האופרה המנצחת הצעירה קרין בן יוסף. באופרה משתתפים: מקהלת האופרה הישראלית בניצוחו של איתן שמייסר, תזמורת האופרה- התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון - לציון וצוות סולנים ישראלים ובינלאומיים.
"דון פסקואלה" היא אופרה הנחשבת לחביבת הקהל מאז הועלתה בבכורה בינואר 1843 בתיאטרון האיטלקי בפריס וזאת בעיקר הודות למוזיקה התוססת ושופעת העליצות בשילוב העלילה הקומית.
תחבולות
סיפור האופרה גדוש בתככים, ערמומיות ותחבולות של דון פסקואלה, זקן עשיר, חמדן ומלא תשוקה, שמחליט להינשא לאישה צעירה. ד"ר מלטסטה לא ממש אוהב את הרעיון ומחליט ללמד את הזקן לקח: הוא מציג בפניו את סופרוניה ככלה מיועדת, צעירה ביישנית, צנועה וכנועה במיוחד. מה שפסקואלה לא יודע הוא שלמעשה זוהי נורינה, שמאוהבת זה מכבר בארנסטו, אחיינו הצעיר. מיד לאחר טקס הנישואים מגלה סופרוניה-נורינה את פרצופה האמיתי ומשתלטת על משק הבית. את הפתרון לכאוס שנוצר מספק מלטסטה השדכן, המציע לפסקואלה לגרש את אשתו. פסקואלה נעתר ותוך כדי התרת הסיבוך מבין כי רומה. למרבה ההפתעה, הוא מקבל את הגילוי בחיוך, מאפשר לארנסטו להינשא לנורינה, והכל בא על מקומו בשלום. האהבה הצעירה מנצחת ובגדול.
דוניצטי הוא אחד ממלחיני האופרה החשובים שביחד עם רוסיני ובליני שלטו בגזרת האופרה באיטליה במחצית הראשונה של המאה ה-19 כאשר הוא כותב בסגנון הבל קנטו (שירה יפה) שפרח באותה עת.
בעקבות רוסיני שפרש מהלחנה בגיל צעיר יחסית ובליני שמת בגיל צעיר, הפך דוניצטי למלחין האופרות האיטלקי הבכיר יותר לקראת מחצית המאה ה-19. בעת ההיא הוא נדד לפריס והצליח לכבוש את כל בתי האופרה המקומיים בעיר ולהעלות אופרות רבות פרי עטו.
גם בדון פסקואלה, כמו ברוב האופרות שלו, הציב דוניצטי אתגרים קוליים בפני הסולנים שלו ולא זונח את האלמנטים החשובים של הבל קנטו הקיימים באופרות הטרגיות שלו.
זוהי הפעם הראשונה שהבמאי הגרמני גרישה אסאגרוף מביים באופרה הישראלית. אסאגרוף עובד בקביעות באופרה של ציריך שם היה גם המנהל האמנותי ונמנה על הצוות האמנותי של פסטיבל זלצבורג. הוא ביים הפקות אופרה רבות בבתי אופרה ברחבי העולם ובהם: אתונה, וינה, בואנוס איירס, דרזדן, מדריד ועוד.
הבמאי גרישה אסאגרוף: "ב"דון פסקואלה" יש רגעים טראגיים רבים שעל הבמאי להיות מודע להם. פסקואלה הזקן מרומה באופן אכזרי על-ידי חברו הטוב מלטסטה המנצל אותו לתוכניות האישיות שלו.
נורינה, הקוקטית הבטוחה בעצמה, גם היא משתתפת במשחק רק כדי לתפוס את ארנסטו ומבלי להתחשב כלל באיש הזקן. היא אומנם מבינה בסופו של דבר, אחרי שהיא סותרת לפסקואלה, שהיא הגזימה במשחק, אך זה לא משנה את התנהגותה הבסיסית. הסיפור הזה אינו רק סיפור מימים עברו, זה סיפור שיכול להתרחש ומן הסתם מתרחש גם בימינו אנו.
על הבמאי ומעצב התפאורה למצוא פתרון כיצד לעבור במהירות ממקום התרחשות אחד למשנהו מבלי לפגוע ברצף העלילתי. כמו-כן צריך למצוא דרך להדגיש את השינוי הגדול שמתרחש בביתו של פסקואלה אחרי שהוא נישא לנורינה. הבית העתיק וכבד משהו של פסקואלה חייב להשתנות לבית אצילי ואלגנטי המושפע מטעמה של נורינה". כבמאי אני מאוד נהנה לעבוד על תמונות המקהלה בתחילת המערכה השנייה כיוון שהן תמונות גאוניות המאפשרות לי להניע את חברי המקהלה במהירות על פני הבמה. לפני 32 שנה "דון פסקואלה" הייתה אחת האופרות הראשונות שביימתי ומאז ביימתי מספר הפקות של האופרה הזאת".
צוות סולנים ישראלי ובינלאומי יוביל את ההפקה ובהם: זמר הבס הקרואטי ג'ורג'יו סוריאן ביחד עם זמר הבס האיטלקי מרקו קמסטרה בתפקיד הראשי. זמרות הסופרן הישראליות הילה בג'יו ושירי הרשקוביץ בתפקיד נורינה, זמרי הטנור האיטלקיים אלסנדרו לוציאנו ואלסנדרו סקוטו דילוזיו בתפקיד ארנסטו, הבריטון האמריקני דייויד אדם מור ביחד עם נח בריגר בתפקיד מלטסטה, וזמרי הבריטון הישראלים הצעירים עודד רייך ויאיר פולישוק בתפקיד הנוטריון.
משך המופע: כשעתיים וחצי.
שעה לפני תחילת כל מופע מתקיימת הרצאת מבוא באורך כחצי שעה באולם, הכניסה להרצאה חינם לבעלי הכרטיס באותו הערב.
לקראת בכורה: 15.2.14 שבת 11:00
ארס אפריקנה תערוכה.
אוצר: ד"ר גיא מורג צפלביץ'.
האמן יובל קדר מצייר בכל שעה פנויה. ציוריו הם הזירה המרכזית של עולמו חברתי, זירה דינמית שבה הוא משוחח מתעמת ומתפלמס עם הדמויות שבהן אכלס אותה. פעמים רבות בעשור האחרון ביקר קדר באפריקה והתאהב ביבשת ובתושביה התאהבות שיש בה מן האובססיה אל ה"אחר" השחור. באחד הביקורים נישא לבת המקום. בתערוכה הנוכחית נפרש לפנינו יומן חייו של האמן מהשנים האחרונות. זהו ציור אוטוביוגרפי, מסע של הגיבור, הרי הוא האמן עצמו, ביבשת אפריקה תוך שהוא חווה שוב ושוב את עברו במרחביה בניסיון להיפרד ממנה סופית ולהמשיך הלאה.
בעבודות הראשונות בסדרה ייצוג הדמויות שבהן נתקל האמן נאמן יותר למציאות. עם חלוף השנים נעשה הציור למשימה מורכבת יותר, עתירת פרטים ודמיון. אפשר להשוות את ההתפתחות הזאת למעבר מקטע סולו של כלי אחד לסימפוניה. עם זאת, לא פשוט לנטרל את ההיסטוריה ואת תחושת העליונות של הגזע הלבן האחראיות גם לקולוניאליזם המתמשך על פני היבשת הדרומית. הניסיונות למשוך אותה אל עבר כיוון התפתחות אחד - מערבה, כאילו היא זקוקה לשחרור מהטבע הפראי שלה, יצרו פער בין הפוטנציאל עצום הגלום בה לבין העובדה שבפועל הופכים אותה ל"פח הזבל" של המערב; בין הניסיונות לפתח אותה טכנולוגית וכלכלית לבין העובדה שמתקיימות בה תעשיית יהלומי הדמים, תעשיית הנשק ותעשיית הסמים.
המתח בין הזהות הישראלית לבין המשיכה לאפריקה נמתח על פני יצירתו של קדר. כאדם לבן שיוצא למסע במרחבים טבעיים הרחק מהציביליזציה המערבית המוכרת לו מבית, הוא נתקל בקונפליקט פנימי אשר נע בין ההיקסמות מ"האחר" לבין הפחד מפניו. קשה להתעלם מהדמיון הניכר בין הצבעוניות העזה והסגנון הנאיבי שמאפיינים את ציוריו לבין אלה הפרימיטיביסטיים של הצייר הצרפתי פול גוגן, אך ציוריו של קדר שונים מיסודם. למרות ההשוואה המתבקשת בין שני היוצרים שיצאו למסעות ביבשת, הנאיביות והגזענות של גוגן נעדרות מיצירותיו של קדר, המודע והמפוכח במסעותיו, שאינו חוסך מעצמו את הביקורת ונותן לה ביטוי ביצירות, למשל במופעים הנשנים של האדם הלבן החובש כובע נמר.
קדר מנסה לבחון את הגזענות ולפרק אותה לגורמים משני כיוונים במקביל: מהצד הלבן, שלו, ומהצד השחור, של בני המקום, כך שבתערוכה ניכרת לא רק הביקורת על הכיבוש הלבן אלא גם על כל אותם ניסיונות של האדם השחור לשנות את עורו כדי להתאים את עצמו "לצבע הנכון". ללא שום תקינות פוליטית, מתאר האמן תופעה שחזה מבשרו - נקודת מבטה של האישה האפריקנית על הגבר הלבן.
לא פעם נתפש במהלך המסע כ"קלף יציאה" שצבעו לבן, כפוטנציאל האולטימטיבי, עבור לא מעט מהנשים האפריקניות, להיחלצות מהעוני ומהמציאות. בעבודות שבתערוכה משתקפת הביקורת הזאת בעיקר בעיניים הנשיות העורגות לגבר הלבן או בהתיימרות של האישה השחורה להבהיר את שערה לגוון בלונדיני. הטחת הביקורת גם נגד האדם השחור מזכירה כמובן את הביקורת המפורסמת של הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף הצרפתי פרנץ פנון, המזוהה אולי כאחת הדמויות החשובות בהגות הפוסט-קולוניאליסטית.
מתוך החקירה הגיע קדר לתובנה נוספת. דווקא תחושת הזרות שחש במסעותיו ביבשת האפריקנית היא זו שגרמה לו להתחבר לזהות הישראלית. דווקא שם, הרחק מהמוכר לו, התחבר מחדש לשורשיו וקלט שהבית הוא ישראל, ובמילותיו: "באפריקה אני מרגיש זר. אני אוהב אותה אבל אני תמיד זר שם... כשנסעתי לאפריקה הייתי בור ואטום מבחינת השייכות שלי לארץ ישראל. המסע לאפריקה העצים את תחושת הבית."
במהלך המסע הבין האמן את מהות הניתוק מהבית, מה שהעצים את החקירה הפנימית ואת החתירה לחיפוש הזהות העצמית. את הישראליות בחר לייצג באמצעות המדים הצה"ליים, אשר כה מזוהים עמה, הדיוקנאות של בנו החייל וכלי הנשק של סבו. הדיסוננס שנוצר בין הצבעוניות והתיאור הפרימיטיביסטי של אפריקה לבין הישראליות מייצר סימבוליזם עשיר הקשור לשני המקומות הגאוגרפיים.
אחת היצירות המדגימות את המורכבות הסימבוליסטית היא
"הגירוש מגן עדן". הבחירה ברגע המכונן של הגירוש, המופיע פעמים רבות בתולדות האמנות, מטעינה את הסצנה במשמעות רבה, אך בשונה מהתיאורים המקובלים שבהם חוה, אם כל האנושות, מרכינה פניה בבושה לנוכח המעשה של אכילת הפרי והפיתוי, אצל קדר התמונה שונה, האישה השחורה בציוריו היא המפתה, בעודה קרועה בין שני עולמות, בין אפריקה הצבעונית לבין הנוף העירוני.
בהנפת היד המזכירה תיאורים של אלות יווניות, היא מודעת לכוחה המפתה ולהיותה מושא התשוקה של הקולוניאליסט. אך זהו אינו נוף אורבני באשר הוא, אלא נופה של תל אביב, וליתר דיוק: קריית המלאכה - ששם נמצא הסטודיו, מקום מגוריו של האמן. בעזרת השימוש בנשק והקריצה לסטודיו, מטשטש קדר את הגבולות בין ה"אחר" הבלתי-מושג לבין ה"עצמי", ובעיקר בין האוטופיה של גן העדן לבין הממשי הלוקאלי. בדיוק שם, במרחב הביניים הזה, נמצא עבור קדר הסטודיו שלו - משמע האמנות. בפעולת הזדככות הוא מטפל בעצמו בעזרת הציור.
הצגת התערוכה בגלריה בדרום תל אביב - בקונטקסט עכשווי על-רקע התהלוכות וההפגנות של הפ ליטים ומהגרי העבודה מאפריקה - הופכת את שאלת הבית לרלוונטית מתמיד.
הזמנה לשלוש תערוכות חדשות בגלריה גרוס
אלדד פניני - "עירום בעיני המתבונן"
אודליה ליפשיץ - "בין כל פעימת לב ישנו מוות קטן"
נעמי שלו - "אישה שלא גזרה את ציפורני רגליה"
הפתיחה תתקיים ביום שישי ה - 7 בפברואר בשעה - 12 בצהריים
הנעילה ב -28 בפברואר
אלדד פניני - "עירום בעיני המתבונן"
אוצרת: נעמי שלו
בתערוכה "עירום בעיני המתבונן" נקודת המוצא של אלדד פניני הן נשים, נשים בעירום, אבל פניני לא מפשיט אותן, ואין לו עניין כלשהוא להפוך אותן לאוביקט מיני, ואין לו עניין להחליש אותן, ולא להשפיל אותן, להפך, פניני מעריץ את הכוח הנשי ומעצים אותו, בדרכו.
מבחינה פילוסופית / פסיכולוגית / סוציולוגית / תרבותית / דתית / וגאוגרפית, אפשר לעשות היפוך מצבים. כשגברים, וגם נשים, נתקלים ברחובות העיר בנשים סכסיות וכוסיות, הם עשויים, או עלולים, להפשיט אותן ולפנטז על העירום שלהן, אבל יש אופציה נוספת, או שאין, שהצופים בתערוכה של פניני יצפו בנשים העירומות וילבישו אותן כדי לחסוך מהן את המבוכה...
אודליה ליפשיץ - "בין כל פעימת לב ישנו מוות קטן"
אוצרת: נעמי שלו
בתערוכתה "בין כל פעימת לב ישנו מוות קטן" מציגה אודליה ליפשיץ, דימויי נשים שהצופים בהם, עשויים, לחוש כלפיהם תחושות עצב וחמלה ואמפתיה.
הנשים של ליפשיץ מוצבות פרונטלית במרכז הבמה / הציור, כמו מבוימות, ומייצרות קשר עין ודיאלוג עם צופיהן.
התערוכה הנוכחית של אודליה ליפשיץ חותמת תקופה של השלמה עם נוכחות של מוות בחייה. הכנסתו של האורח הבלתי צפוי הזה לחיים, וקבלתו, פתחה בה דלת לעולם של חמלה ושל עצב ושל אבל, וגם של רגיעה ושל המשכיות.
נעמי שלו - "אישה שלא גזרה את ציפורני רגליה"
אוצר - ארתור אייזנברג, אוצר אוסטרי
בעבודה הנוכחית יוצאת נעמי שלו מנקודת מוצא פיזית, טבעית, ואלמנטרית - כשלא גוזרים את ציפורני הרגליים, הציפורניים גדלות, מתארכות, בולטות, וחודרות דרך הגרביים, ומייצרות חורים בגרביים, ואז סיטואציית הלבישה לא נוחה, ונוצרת בעיה כלכלית.
עבודתה הנוכחית של שלו איננה מטאפורה, זוהי עבודה פשוטה, מדברת על עובדות, ועל מתמטיקה, עבודה ללא יומרות.