בספרו "דיוקנאות של אומץ" (1957) מונה הנשיא האמריקני ג'ון פ. קנדי שלושה מכבשי לחץ ש"מונעים מעשים של אומץ פוליטי" וש"דוחפים (פוליטיקאי) לנטוש או לכבוש את מצפונו". הראשון הוא העדר עקרונות. השני נובע מן השאיפה להיבחר מחדש "המשמשת מעצור חזק מפני גילוי אומץ עצמאי", והשלישי הוא "הלחץ של בוחריו, קבוצות אינטרסנטיות, מארגני עצומות, גושים כלכליים ואפילו הבוחר הממוצע". בספרו דן קנדי בשמונה מדינאים שחשו שמה שהם עושים הוא נכון, ושילמו מחיר פוליטי גבוה על מעשיהם.
יש מומחים בתקשורת בישראל שלמדו את ספרו של קנדי וקוראים לראש הממשלה
בנימין נתניהו להיות "אמיץ". הם מבקשים ממנו להתרחק משורשיו האידיאולוגיים, מהבטחותיו לבוחריו, ולעשות את "הדבר הנכון" - לקבל את תכתיבי הממשלה האמריקנית. "אומץ" זה פירושו לחלק את ירושלים ולעקור אלפי אזרחים מבתיהם. פסגת האומץ היא נטילת סיכון למען "השלום".
אך יש פירושים אחרים למילה אומץ שמשום מה נעדרים מן השיח התקשורתי, כמו למשל העדר פחד. לדוגמה, העדר פחד מאיומי החרם של מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי ושל מדינות אירופיות. אומץ יכול להיות לא לפחד מלחץ בינלאומי שמטרתו למנוע את החלתו של החוק הישראלי על האזורים שבמחלוקת. אומץ יכול להיות הנכונות להתמודד עם האתגר של מיעוט ערבי גדול בתוך מדינת ישראל.
התקשורת שלנו נקטה עמדה לא רק במה שנוגע למשא-ומתן בין ישראל לארה"ב. חוסר הבנתה את המושג אומץ ניתן לאמוד על-פי גישתה לאנשים חסרי מורא, המוכנים לשאת בתוצאות של דבקותם באמונותיהם, גם נוכח לחץ תקשורתי.
להם "אומץ" היא מילה זרה
דוגמה הולמת ל"דיוקן של אומץ" היא ספיר סבח בת ה-17, תלמידת בית הספר אורט בקריית טבעון. סבח התלוננה במכתב לשר החינוך הרב
שי פירון על המורה שלה אדם ורטה. לדבריה: "במהלך רוב השיעורים בשנה אני נתקלת בהמון קשיים. אדם דואג להדגיש את דעותיו הפוליטיות מידי שיעור. הוא מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלשתינים ושאנו (היהודים) לא צריכים להיות כאן. בהמשך לדבריו הוא מדגיש שצה"ל הוא גוף שנוהג באכזריות ואלימות בלתי רגילה בשונה מיתר הצבאות. הוא מסביר שצה"ל אינו מוסרי בעליל ושהוא מתבייש בצבא של מדינתנו". בהמשך התלוננה סבח כי הוא לועג לה לעיני הכיתה.
סבח היא לוחמת ואמיצה. היא התלוננה בפני הנהלת בית הספר, אך זה לא עזר. שימו לב עם איזה לחצים עליה להתמודד. בחינות הבגרות לפניה, היא נתונה לחסדי מוריה ובכל זאת מעזה להשמיע את דעתה ולמתוח בגלוי ביקורת.
למרות זאת, התקשורת התייחסה אליה בנבזות.
בן כספית ו
חגי גולן "ראיינו" אותה ברדיו 103FM. לא, זה לא היה ראיון, אלא שיעור הדומה לאלה שסבח נאלצת לשמוע מורטה. כספית לא נתן לה לבטא את דעותיה, אלא ניסה להחדיר אצלה את ערכיו המעווותים. לדבריו, "הוא (ורטה) זה שנמצא במצוקה, את אלימה!". זה היה כל כך גרוע, שסבח עשתה את הבלתי ייתכן בעיניו של כספית והפסיקה את הראיון.
כספית לא היה היחיד. ב-20.1.12014 ראיין אותה עודד בן עמי בתוכניתו בערוץ 2 בשעה שש בערב, לצד חברו של ורטה - רם כהן, מנהל ביה"ס התיכון "אלתרמן" בתל אביב. בעת הראיון, עדיין נראה שורטה יפוטר, ולכן שאל בן עמי את סבח: "את לא חוזרת בך מזה שבעקבות המכתב שלך הוא פוטר מתפקידו?". בסיימו את הראיון עם סבח, וכפתיח לראיון הלבבי שערך עם כהן, הוא ציטט ממכתבם של חברים לכיתה של סבח שכתבו כי האווירה בשיעוריו של ורטה הייתה נעימה, ובכך מיד נתן את הרושם שסבח בודדה במערכה. הוא אפילו לא מצא לנכון לתת לה להגיב על ההאשמה, אף על-פי שהיא עדיין הייתה בשידור. בדיון הידידותי שערך עם כהן, הבהיר בן עמי שה"קלות" שבה יפוטר ורטה פשוט אינה צודקת. בסוף הוא שוב פנה לסבח ושאל: "אחרי ששמעת את הדברים הללו של רם כהן, את לא חושבת שהלכת שניים-שלושה צעדים יותר מדי?" בקור רוח השיבה סבח בשלילה, וגם הסבירה שרבים עודדו אותה על מעשיה. נכון לעכשיו, נראה כי סבח אינה מקבלת את החלטתה של רשת אורט לאפשר לורטה להמשיך ללמד מתבגרים איך לשנוא את צה"ל, והיא ערערה עליה.
זה לא מוכרח להיות כך. ואכן, ראיון מסוג שונה נערך בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא בערוץ 10. המנחים - אורלי וילנאי וגיא מרוז - השתדלו לגרום לסבח להרגיש בנוח, שאלו אותה שאלות ונתנו לה לענות עליהן. אורחם האחר היה פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם ב"סמינר הקיבוצים" שאינו מסתיר את דעותיו השמאליות. הדיון שנערך היה תרבותי כפי שהודגם בשאלה הראשונה שהופנתה אליו: "אם היינו רואים מכתב כזה בו היה כתוב שמורה אמר שצריך לכבוש מחר מחדש את כל שטח A ולכבוש את עזה, היינו שלושתנו מזדעקים - 'איך יכול להיות שמורה מדבר ככה'". בן עמי יכול ללמוד דבר או שניים מאורלי וגיא ומאחרים שעשו עבודה ראויה בראיונותיהם עם סבח.
שיא האבסורד בתגובתה של התקשורת לאתגר שהציבה סבח בא דווקא מתחנת הרדיו הצבאית. ב-30.1.2014 ביומן החדשות של השעה חמש בערב ראיין
ירון וילנסקי את עורך דינו של ורטה מיכאל ספרד ואחר כך את ספיר סבח. ספרד הוא עו"ד מנוסה, וניתן היה לצפות שיוצגו לו שאלות קשות. הראיון עמו ארך ארבע דקות, שבמהלכן הוא נשאל ארבע שאלות סתמיות.
בניגוד לכך, את סבח בת ה-17 צלבו. ה"ראיון" עמה נערך שלוש דקות ורבע, שבמהלכן היא נשאלה שמונה שאלות, חלקן ארוכות. וילנסקי לא היה מעוניין במיוחד בתשובותיה. נראה שמטרתו הייתה להביך אותה - נערה שבעוד שנה תתגייס לצה"ל. האם הצבא מעודד, באמצעות
גלי צה"ל, אנשים כמו ורטה?
נמשיך להציג "דיוקנאות של אומץ" - אנשים רבים אחרים שגילו התנהגות אמיצה, ונאלצו להתמודד עם תקשורת בלתי הוגנת ואפילו מרושעת, המגויסת להבטיח כי דעות שהן בעיניה בלתי תקינות פוליטית - ידוכאו. להם "אומץ" היא מילה זרה.
