דני, בחושיו החתוליים, אומנם הבין ללא קושי את כל ההשלכות שיכולות להיות למעקבים הכפולים מסביב לדירת-המסתור, אולם שוב ושוב הוא הגיע לנקודה שבה הוא נעצר. החבר שלו, שעובד במוסד המיוחד, שלאנשיו יש דרגת-נגישות מאוד גבוהה, כמעט בלתי-מוגבלת, למקורות שונים, דייק בפרטים.
במוסד המיוחד הזה לא משאירים שום קצה פרום. לשם נוהגים לגייס רק כאלה שמוכנים להיות קשוחים ללא גבולות כדי להגן על המדינה היהודית בכל מחיר. חיסולים ממוקדי-מטרה, מכל סוג שהוא, הם חלק מן ההתמחויות של העובדים במוסד המיוחד.
מבדקי-הקבלה הם מיוחדים במינם. טובי המעריכים, בתחומים שונים, מתגייסים מעת לעת לשירות מילואים כדי להבטיח שרק הכי-הכי טובים יגויסו למוסד המיוחד. הכל יודעים שגיוס של מי שאינו מתאים עלול לעלות ביוקר. אחד כזה יכול לגרום לנזקים כמעט בלתי-הפיכים לביטחונה של המדינה - ולסכן חיים של רבים במוסד המיוחד.
דני ידע את כל זה - וגם שבמוסד המיוחד לא כל-כך מתעניינים במרציאנו. לא בגללו, מן הסתם, נפתח המעקב אחר דירת-המסתור. זה היה ברור לדני, אם כי מה שעוד היה ברור לו זה, שמי שראה את מעורבותו של מרציאנו במעקבים אחר דירת-המסתור בוודאי גם דיווח על-כך לגורמים הכי-בכירים במשטרה.
כך או כך, דני החל לגלגל בראשו, בימים שקדמו לבואו של תנחום למשרדו, תוכניות למילוט מן התסבוכת העלולה לסגור עליו. הוא השתדל שלא להראות זאת כלפי חוץ - אולם הוא היה מאוד מוטרד.
תנחום לא היה צריך להסביר לו את מהות ההסתבכות הצפויה לו, כך או אחרת, כדי שהוא יבין בעצמו את ההשלכות של חשיפת-הפרשה. אם באמת קרתה מסביב לדירת-המסתור איזושהי תקלה ביטחונית, מן הסוג שחייב את התערבות המוסד המיוחד, אז העולם יהפוך למרקחה, והוא-עצמו יהיה חלק ממנה.
עיתונאים לא יניחו לו; הוא יצטרך להשיב לשאלות מאוד לא-נעימות. גם כאלה הנוגעות להרצל מרציאנו; וגם, אולי, למעורבותו של השופט ירוחם רבינוביץ, מי שבתו נשאה עימה סמים שהושגו, בחלקם, בתיווכו, בדרכה לארה"ב.
זה היה ברור לגמרי שמישהו, מן החברים לאותם מפגשים חסויים, בדירת-המסתור שנשכרה במיוחד למטרות שהשתיקה יפה להן, פתח את הפה בפני חבר שלו, כדי להתפאר שלא-לצורך, או צירף חבר שאינו שייך למעגל הסגור, או סתם הסתבך, מבלי משים, עם אחת מן הנשים הצעירות שהגיעו לשם.
דני שקל, בחרדה מסוימת, את כל האופציות האלה, וגם אחרות, ללא הרבה חדווה. הוא ידע שכל אחת מן האופציות הללו יכולה להזניק לפעולה גורמים כמו המוסד המיוחד.
דני הכיר סוג כזה של הסתבכויות. הן קורות, בדרך כלל, כשהגבר מתאהב באישה צעירה, שאותה הוא פוגש בתחילה תמורת תשלום; בשלב יותר מאוחר מבקש ממנה הגבר המאוהב לעבור לדירה שהוא ישכור עבורה תמורת בלעדיות ביחסים הבין-אישיים וכנגד תשלום הוצאותיה ביד נדיבה.
רק מעט נשים מתפתות לסידור הזה.
רובן מבקשות לשמור על חירותן ועל האופציה לפרוש מן העיסוק שבו הן בחרו, לעתים, מתוך כורח כלכלי מסוים, או כדי לממן מעבר לאורח חיים אחר.
קשר מן הסוג הזה, אם הגבר הוא במעמד מסוים, יכול לגרום לסיכון ביטחוני מן הסוג שבמוסד המיוחד לא אוהבים. אף פעם אי-אפשר לדעת מראש עם מי האישה הצעירה קשורה; האם הקשר שנוצר עם הגבר בעל המעמד המסוים היה מתוכנן מראש, או מקרי. כבר היו דברים מעולם - ובמוסד המיוחד לא חשבו שהם רשאים להתעלם מאפשרות כזאת.
בין במתכוון, ובין שלא במתכוון, קשר כזה עלול גם להפוך למוקד לסחיטה מן הגבר בעל המעמד המסוים בידי גורמים שונים. יש לא מעט סוכנים זרים שנשתלו במדינת-ישראל במסגרת גלי העלייה הגדולים שהגיעו אליה מעת לעת שרק ממתינים להזדמנות כזאת.
יעלה ידעה כיצד נהג הקג"ב הסובייטי ביהודים שביקשו, בתקופה שקדמה לקריסת האימפריה הסובייטית, היתרים לעלות למדינת-ישראל.
לא אחת הותנה מתן היתר-העלייה בהסכמה לעבוד עם שירותי הריגול הסובייטיים.
כשהוריה של יעלה עלו ארצה, הם נחקרו ארוכות בידי חוקרים מן המוסד המיוחד. יעלה, שהייתה אז צעירה מדי מכדי לדעת דברים לאשורם, התרשמה שהכל עבר בשלום - אולם היא אף פעם לא ידעה בוודאות מה באמת קרה באותן חקירות.
עתה, משחוקרי המוסד המיוחד התחקו אחר דירת-המסתור, ומצאו גם את הקשר של מרציאנו לאותו מקום, הם מיד ניסו להצליב אינפורמציות - ולחפש קשר אפשרי בין הוריה של יעלה, אשתו זה-מקרוב של הרצל מרציאנו, לבין הדליפה של מידע מסווג ביותר, שככל שהם יכולים היו להעריך, באה מאחד מבאי-הדירה.
למזלה של יעלה, רק אימא שלה עדיין הייתה בין החיים, ובגלל מצבה הרפואי, החשד הזה הוסר מיד. המפכ"ל אפילו לא ידע שנערכה בדיקה מן הסוג הזה.
יעלה נהגה לבקר אותה, פעם בשבועיים, במוסד הסיעודי שבו היא שהתה. אימא שלה, עקב מחלתה, לא זיהתה אותה, והשתיים היו יושבות כשעה מבלי להחליף מילה. בעלה של יעלה אף פעם לא התלווה אליה בביקורים אלה. הוא רק סייע לה במימון המוסד הסיעודי.
יעלה מאוד כאבה את מצבה של אימא שלה. היא הייתה מאוד קרובה אליה במשך כל השנים שבהן הן שהו במחנה-המעצר - וגם לאחר עליית המשפחה ארצה - היא הייתה המשענת העיקרית שלה.
אביה של יעלה היה מדען בכיר ביותר במכון סודי שהיה ממוקם ליד מוסקבה. המכון היה במעמד של מוסד אקדמי גבוה, והוא עסק בחקר ביצועים של כלי-נשק חדשים.
בארץ הוא לא מצא עבודה ראויה למעמדו. יכול להיות, שמי ששקל את העסקתו, חשש מפני ההשלכות הביטחוניות שיכולות להיות להעסקתו של אדם כמוהו במכוני-המחקר המקומיים.
אף אחד לא באמת ידע מדוע התירו הרוסים למדען במעמדו לעלות ארצה לאחר שהייה של חמש שנים במחנה-מעצר. גם העילה למעצרו, שלו ושל אשתו, לא הייתה לגמרי ברורה.
נוכח הסירוב לקבלו לעבודה בתחומי מומחיותו, נאלץ אביה של יעלה לעבוד לפרנסתו בעבודות-ניקיון בבית ספר עממי.
מצבה הכלכלי העגום של המשפחה גרם ליעלה לנטוש את לימודיה בבית-הספר התיכון - ולעבור ללימודים אקסטרניים.
בשעות היום היא עבדה בבית-מסחר לתרופות, מקום שבו היא נאלצה להילחם בהטרדותיו של מנהל-המחסן; עד שיום אחד היא נטלה מזלג מן המטבח הקטן ששימש את העובדים במחסן והחזיקה אותו לפני עיניו.
מנהל-המחסן, שהיה נמוך בראש וחצי מיעלה, צפה בה באימה. הוא ראה את הקור המקפיא בעיניים הכחולות של יעלה - ונרתע לאחור.
היא לא התכוונה לעבור בשתיקה, וללא מעש, על ניסיונותיו של מנהל-המחסן לנצל אותה. את מה שהיא עברה מידיו של מפקד מחנה-מעצר, לשם היא נשלחה ביחד עם הוריה, היא לא חשבה שהיא צריכה לעבור שוב.
- "לא כדאי לך לנסות אותי...", פלטה יעלה לעבר המנהל.
- "מה קרה לך?"
- "אל תחשוב אפילו בכיוון הזה...", הטיחה יעלה בגבר הנדהם.
- "אבל מה..."
- "אתה תאבד עין, ואני אטען שפעלתי מתוך הגנה עצמית... שניסית לאנוס אותי..."
- "את לא באמת מתכוונת..."
- "במקום, שמשם אני הגעתי ארצה, אפילו לא היו מזהירים אותך..."
- "היו צריכים להשאיר אתכם במקום שממנו באתם... מי צריך חיות כמוכם...?", זרק מנהל-המחסן לעבר יעלה תוך שהוא מתרחק מן המקום.
מנהל-המחסן לא חזר להטריד את יעלה. למעשה, שבוע לאחר מכן, הוא סולק מעבודתו לאחר שעובדים שהיו עדים למפגש בין יעלה לבין מנהל-המחסן דיווחו על מעלליו בפני הנהלת-המקום.
יעלה הייתה מרוצה מעצמה. היא הייתה אז כבת שש-עשרה. היא לא סיפרה דבר על מה שקרה להוריה. היא למדה את כוחה של נחישות. היא גם למדה את כוחן של עיניה הכחולות.
בעתיד היא תדע כיצד לעשות בהן שימוש.