לאחר הפגישה עם חברו מן המוסד המיוחד, דני ניסה ליצור קשר, בעקיפין, באמצעות מתווך, עם מרציאנו.
הוא רצה לדעת מה יש לו לספר על המעקבים שהוא מקיים אחר המתרחש בדירת-המסתור.
מרציאנו התחמק מלפגוש את דני - וזה הוסיף לחששות שלו. זה אף פעם לא קרה לו בעבר.
הוא, עדיין, לא חשד במרציאנו, אולם היה ברור לו, שיש מישהו שרוצה ברעתו. הוא לא ידע למה, ורק כאשר תנחום נחת במשרדו עם דרישותיו האולטימטיביות, התמונה התבהרה לחלוטין - ולא לטובה.
אבל עוד לפני כן, דני הרגיש, שגם הוא בחשודים שעליהם ביקש המוסד המיוחד לשים עין.
אחרת, הוא אמר לעצמו, אילן הרשקו, חברו הטוב, לא היה מספר לו את מה שסיפר לו. מפקדיו של אילן הרשקו רצו, כנראה, לראות כיצד דני מגיב או נוהג לנוכח מה שהתברר לו מפי חברו. שיטות כאלה היו מקובלות גם על חוקי-משטרה.
דני הכיר אותן.
רק מאוחר מדי דני הבין שגם במטה הארצי הוא סומן כמי שיש לחשוד בו, משהובררה שם המעורבות של מרציאנו במעקבים אחר דירת-המסתור - ואחריו.
חשד זה הוביל אחר כך למהלכים יזומים שבמסגרתם גם הוא וגם הרצל מרציאנו הפכו למעין בובות-על-חוט בידי גורמים ציניים.
מישהו, בעל-יכולות מרושעות, לא-לגמרי הגונות, משך בחוטים כדי לבחון כיצד הם יגיבו.