יום אחד, במפתיע, כך זה קורה, כך באים הדברים הגדולים מאתנו - כאשר כרעה ללדת את בנה השלישי והייתה על גדרו של המוות, כמעט מושיטה רגל לשם, רצתה גם היא להיוולד. דומה ששם זה נעור בה, ואם לא שם הרי שבשעה ההיא החליטה מה שהחליטה בעקבות מה שהיה שהוי בנפשה: פעם נוספת להיוולד, ולהיוולד טוב יותר. וכדי להיוולד מחדש צריך שוב להיות קטן, ספוגי, עם פתח בגולגולת ומוכן לקבל דברים שלא ידעת, להיות ריק ופתוח לכול. היא הייתה מוכנה לכך, חשה כי חייב לבוא שינוי גם אם היא חוששת ואינה יודעת מה מצפה לה, גם אם נפשה עלולה להיות מנותחת ללא הרדמה.
דומֶה שהשעה הקשה ההיא שהייתה לה הזניקה אותה לעשות את הקפיצה שלה אל תוך חלל כמעט לא נודע, לא בטוח, גם אם הייתה עלולה לצנוח מבלי שיהיה לה מצנח שיבטיח אותה.
"לפעמים אני מתה מפחד השינוי. אני רועדת מבפנים, הלב שלי פועם בחזקה והנשימה שלי מאוד מהירה. אבל בסופו של דבר אני מתכנסת, ועוברת אותו בכל מקרה, כי היום אני יודעת שבכל מקום שיש בי פחד, מסתתרת ההזדמנות שלי לגדול." (עמ' 16) - כך היא כותבת, ואני אומר, הדיסוננס העצום הזה הוא אִמה או אביה הוריה של גבורת האדם - היכולת הלא כל כך שגורה לגבור על עצמו ועל פחדיו.
היא בורחת, אפוא, אל עולם אחר, עולם שחלקו חיצוני וחלקו פנימי, חלקו נראה וחלקו נסתר, אבל עצם כתיבת הדברים והבאתם אל הרבים היא צניחה נוספת שעשתה המחברת. בחינת צניחה מזככת. כי בספרה "אנדיה מיה" היא נחשפת ללא כחל - אם כי בשפה מאופקת ונשלטת באותה מידה שהיא ברורה ועשירה - למן תחילת דרכה הבוגרת לכאורה ועד שמצאה ככל הנראה את שלמות נפשה. דומה הדבר לפצע שפותחים כדי לנקות את הבשר, אלא שכאן הפצע נפער ברוחה והיה עליה להיטהר, להתחיל מחדש מבפנים. כי הדמות שנשקפה אליה מן המראה לא הייתה דמותה הפנימית, כמעט הייתה זרה לה.
ותמונתה האוביקטיבית שנראתה לעיני האנשים לא הייתה התמונה הסובייקטיבית אותה חשה, של אותה ישות מתפקעת שרצתה לבקוע מתוכה. אנחנו במרבית הזמן דואליים. אלה שנראים לאחרים ואלה שאכן אנחנו. היא חשה שהיא הולכת ונסחפת ונעשית יותר ויותר החוץ.
קביעת מטרה - מנתצת
"...אני מדמה את מסלול החיים שלי הזה (ההדגשה שלי, י.כ.א) - מסע מהיר, שבאופן אבסורדי היה גם כמעט עיוור, אל המטרות והיעדים שהצבתי לעצמי. היום אני יודעת שבדרך איבדתי בראש ובראשונה את עצמי." (עמ' 28) - ומישהו כבר אמר פעם, כי אל לנו להסתכל אל המטרה וללכת לעברה, אלא להסתכל היכן אנו הולכים ואיך אנו הולכים כדי להגיע אליה. כי לא פעם קביעת מטרה וחתירה אליה ללא פשרות נוטה להיות משעבדת, מעוורת, מנתצת.
כך, מתוך הסתכלות חודרנית אל תוך עצמה, מתוך בדיקת המלאי הרוחני שלה מול התנהלות חייה, ומתוך אותו הצורך העז לבקוע, אזרה אומץ והחליטה לצנוח. לצנוח באמונה ובתקווה שהקרקע אליה תצנח תהיה חדשה בתכניה, ירוקה בגווניה, רכה ונעימה בתחושותיה, וכי החוץ והפנים שלה יתמזגו לאחר הכול לאחד. מִשכַּך, היא מעמיסה על נפשה את גופה, ואולי היא נאלצת להניח לגופה להוביל את נפשה ונוסעת להודו כדי להפריד בין השניים בהיותה לבדה, רחוקה מעצמה, להפריד בין התוך לַחּוץ, כדי לנסות למצוא איחוי מחדש. איחוי שיהיה נכון יותר וטוב יותר של נשמתה לשארית של חייה.
בתחילת דרכה שם היא לבדה, לאחר נסיעה, בחדר שמצוי אלפי קילומטרים מביתה. בתחושתה נדמה כאילו היא במרחק שנות אור, וכך היא מתעוררת בבוקר הינדי אחד ויוצאת אל מרפסת חדרה היישר אל יפעה של מרחב שקט ועמוק שהקביל אותה. דבר שיכול להיות ברור ופשוט לכאורה, אך ככל הנראה לא כאשר כוננת את נפשך לחוש ולראות את שלא חשת ולא ראית בימיך הקודמים. כאילו מצאה תהום שבמקום רִיק, כולה יפעה. לפתע היא חשה התמזגות עם אותו הוד שהרגישה, ומבינה כי מסען של תחושותיה ותובנותיה אכן החל.
"היום אני מבינה שהיציאה הזאת באותו בוקר, המעבר הסמלי הזה מהחדר הפרטי שהכיל רק את עולמי, אל המרפסת שכמו הגישה לי את כל העולם הרחב, ייצגה עבורי את משמעות המסע הזה. היא ביטאה את תחילת המעבר שלי מהפנים לַחוץ, ובעת ובעונה אחת גם מהחוץ לַפנים." (עמ' 45)
הקשבה פנימית
ועוד היא כותבת: "...אני מוצאת את עצמי מתַרגלת הקשבה, פנימית בעיקר. השקט שעוטף אותי כמו טלית בצבעים בהירים, מאפשר לי את הדבר שמאתגר אותי תכופות בחיים האמתיים - להקשיב נקי יותר לקולות של עצמי." (עמ' 53)
כמו טלית, היא כותבת, והתחושה היא שנעטפה בחרדת קודש מול יפעה גדולה של הטבע. האם התחושות שעמדו בה היו אוביקטיביות? האם לא הייתה הקצנה בדברים, בתחושת? האם זה המטען שהביאה עמה? - בוודאי לא נוכל לומר זאת. האם מי שחדל לעשן לאחר שנתן עצמו לפעולה אנרגטית שפעלו אותה כלפיו חדל לעשן בשל אותה פעולה? יש שיגידו כי הנכונות שבו וכוונון נפשו לכך עשו את מרבית הדרך לגמילה.
ויש שייתמכו בפעולה. האם מה שקורה לה, האם מה שקורה גם לאחרים שם, שחווים חוויה דומה, הוא אם כך אוביקטיבי? עדיין לא נוכל לומר זאת. אך תחושות הן תחושות והן האמת הסובייקטיבית של אותו אדם והן אמתיות לגביו. אם כל חיינו הם הזיה, אם העולם הוא אשליה - דברים שבאים לידי ביטוי בספר - הרי שתחושותינו הן האמת שלנו והדבר הבסיסי ביותר באותה הזיה גדולה הקרויה חיינו.
וזה מה שהיא חשה כאשר היא מגיעה לשמוע את הדלאי למה, וכך נראית סביבתה, כך היא נמזגת כמו לתוך עולם אחר: "אני מוצאת דרכי אל תוך האולם, מוקפת לובשי גלימות כתומות ואדומות. אני מתיישבת בחלק הקדמי השמאלי של האולם, עטופה בשאל טורקיז מבריק וחדש, מביטה מסביב בעיניים בורקות. הפנים העגולים והבהירים, אשר עומדים בניגוד מוחלט לעיניים הצרות והכהות של מרבית הנזירים והנזירות, ממלאים את לבי. יש משהו מאוד שליו בפנים שמחייכות כל הזמן מולי. אני אוהבת את האנשים הללו, גם בלי שאכיר אותם, הם ממלאים את לבי בחום, טוב לב ושלווה, נטולי נפח או מימדים מוגדרים. אני רוצה לבכות (ההדגשה שלי, י.כ.א) מהתרגשות מהמקום, מהמעמד, מהאנשים, מהאנרגיה הרוטטת מסביבי ובתוכי." (עמ' 55)
המקום האחר
האם כל זאת משום ההוויה האחרת, המקום האחר, התרבות האחרת, הגוונים, השקט, השקט, השקט, של אותם אנשים שמתעלים על קטנותיו של היום, שנשמתם גדולה מגופם, שאותה זריחה שבאה מעיניהם הצרות נובעת היישר מתוך הנפש האוהבת שמצויה בם פנימה? נראה שכן.
נראה שעולמם שונה משלנו. שונה מעולמנו הנמהר, ההומה, הדואג, השואף, הבלתי מסופק, הבלתי מסתפק. זה בוודאי עושה ברוחה דברים. היא לא לבד והיא מאושרת עד בכי. והיא חשה לפתע כאותה נשמה בודדה שהנה הגיעה לגן מופלא של נשמות שחוברות אליה.
ולאחר כל זאת, משהיא מגלה שהיא כבר לא לבד - כי בכל מקום נראה שמין מסוים מוצא כך או אחרת את בן מינו - היא חוברת או חוברים אליה ישראלים אחרים, צעירים שאולי גם הם באו למצוא את עצמם ואולי רק באו לתור ארץ אחרת. כך, לאחר שסברה לתומה כי תמצא את עצמה רק עם עצמה על כוכב הלכת האחר ההוא, התברר לה כי עוד נשמות כמו שלה ואחרות סובבות שם ואפילו דוברות את שפתה, אף נוצר מצב של חבירה אליהם. כך היא חוברת, בתוקף נסיבות הנסיעה לעוד יעדים, ואם כי בתחילה היא חוששת, היא מגלה במהרה כי גם כאשר יש קרבה פיזית של אחרים, יכולה זו בשעת רצון להיות קרבה מבורכת. ובאם היא רוצה להיות לבדה היא יכולה לזאת, וכי אפשר בה בעת להיות לידם וגם להיות במקום רחוק בו תימצא לבדה. ככל שייראה זה מוזר ומרתק, זהו מקום שיימצא לה בתוכה. מקום רחוק של שקט עמוק שיכול לספוג אותה אל תוך עצמה.
"...ברגעים המאתגרים, כשהדבר האוטומטי שאני רוצה לעשות זה להתנתק, כי זאת הבחירה - או הבריחה הקלה ביותר עבורי, אני בוחרת במודע לתרגל את יכולתי להשיג את השקט הפנימי שלי בכל מצב, גם כשמסביבי הכול סואן ומבולגן." (עמ' 77)
ואז, בתוך המסע הזה, היא חוברת אל השקט של אדם אחר. שנה לאחר הגירושים שלה, אותם דרשה מי שישבה בתוכה בשל רצונה העז להיות עִם, להיות ליד, להיות של עצמה - היא מוצאת שקט משותף עם חבר לנסיעה, שבלילה קפוא אי-שם ידע לתת לה זרוע חמה וחובקת שמדרכו של השקט ההוא, ואולי גם מדרכו הפשוטה מאוד של הטבע שלנו, הוסיפה גם בלילות הבאים לחבוק, והיא רומזת ומסבירה זאת בשפתה המעודנת, הרגישה, בלי להיסחף למה שלא נדרש.
החום
אולי החום הזה גרם לכך, אך הנה היא חשה בתוכה מיום ליום את תחילת הגעגוע אל אלה שהותירה מאחור, אל ילדיה, ואל הזרוע התומכת שהייתה מנת חלקה. הנה שוב, הגעגועים צפים בה, וכמיהה מסוימת שמנקרת בנפשה, אך לאור עברה, אולי במחשבה קדימה יכול אותו חום גוף שמצאה להרתיע אותה. אלא שלא היה מקום לכך. כי לא היה המקום הנכון לזה, כי המקום ההוא והזמן ההוא אכן שייכים היו, קרוב לוודאי, למקום והזמן ההם, והיא הניחה לעצמה להיות חבוקה וחמה.
"מתחת לערימת השמיכות הכבדות, נשלחת אליי זרועו של יעקב, אוספת אותי אל תוך גופו, משתפת אותי בחומו, קולטת, בין היתר, גם את הפסקות הנשימה שלי ואת הרעידות... כך הוא ימשיך לאסוף אותי אליו בכל לילה במסענו הזה." (עמ' 108)
אבל כמו שכל מסע מגיע לסיומו, כך גם המסע הזה. וכמו הקושי לצאת אליו כך יש קושי לחזור ממנו. וכמו שהמקום ההוא נראה שונה וזר, כך גם המקום הזה ששבים אליו יכול להיראות שונה וזר ומעט הזוי לפתע. ועם זאת שהנה הגיע המסע הזה אל קצו, תחושתי שלי ודעתי שעל אף זאת, המהלך הסופי של התהליך המעצים הזה שלה, כמו גם ההיטהרות על אותה קרקע שמצאה לאחר צניחתה, ולאחר שעשתה להתפרק ולהתאחות מחדש - כל אלה לא הסתיימו בכוכב האחר ההוא, שבו חוותה וחשה וצברה את תובנותיה החדשות - אלא כאן, לאחר שובה, בבית שנעשה אחר, באוויר שנעשה לו ריח שונה והצפיפות של פרודותיו נעשתה שונה.
אחרי הכול היא כותבת: "...אני יודעת שבאותם ימים הייתי בתהליך שאותו אני מכנה "אינקובציה", תהליך שבו מכלול החוויות, הרגשות, והמחשבות שחלפו עליי בשנים האחרונות, שקעו בתוכי בהדרגה, כמו גרגרי החול ששוקעים בשעון החול שעל שולחני, מוצאים לעצמם סוף-סוף מקום. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שמבחינה אנרגטית, אנחנו תמיד מקדימים את מה שנראה לעין..." (עמ' 122).
ובעמוד אחר היא מכריזה: "להיות שלראות שאנחנו במקום ובזמן הנכונים בחיים." (עמ' 123), וכמה נכונים הדברים. ושמא זו, הזהוי ותפיסת הרגע, הינם תמציתה של האי-החמצה.
כתבתי על נספר מה שכתבתי אך ברור שאין זה הספר כולו, וכי מה שהבאתי הוא המעט מתוך המרובה שלא הבאתי - אך הנה, תם המסע, ובסוף הדרכים מצוי הבית. לעין הרואה, האישה שנכנסה אל הבית ההוא שלה נראתה אותה אישה בחזותה, אולם מי יודע מה היא נושאת עמה, והאם הנפש שנסעה בגופה היא אותה נפש שאתה שבה. היא בתוכה יודעת זאת, חשה, איש אחר לא. אך על-פי שהספר הזה נכתב, ונכתב כפי שנכתב, הרי בכל מקרה ובלשון המעטה, אפשר לומר, שָבה משם אישה שלא העזה ולא יכולה ולא הייתה בה העוצמה לכתוב את הדברים האלה קודם למסעה. והרי זה אות למה שהתחולל בה.
ועכשיו היא כאן. היא שמצאה מחדש בהשתוקקות גדולה את ילדיה, שנפשה כלתה אליהם בהיותה שם. כאן בּשִבְתה להחיות את מסעה, לפרש אותו, לחקור ולנתח את עצמה. ולומר הנה אני כך, כאן, עכשיו, ואני מודָה במה שאני כי אני יודעת את מה שאני, ומתמסרת ונפתחת למה שאני כך כאן ועכשיו ומאששת את הדברים בכתיבתם - אבל שם, באינדיה שלי, שבה התחזקו והתעצבו תובנותיי אלה בהניחי לעצמי להיות בלתי צפויה לעצמי ומזומנת להיות חדשה לי - שם טענתי לתוכי את הכוחות האלה.
ועל הספר עצמו, בשורה אחרונה אומר כי בכל מקרה, ויהיו סיבות כתיבתו של ספר אשר יהיו, משיצא מידי כותבו הוא עובר למשפטו של הקורא. בשלב זה, דבר ראשון חשוב שהקורא לא יניח את הספר מידו. איני רוצה לברור אם זה כישרונה, עומקה או כנוּתה של המחברת שעשו אותו כך, אבל אודה כי לא הנחתי אותו מידי עד שקראתיו עד תומו.