לפני שלושים שנה כאשר היה נער בן 12 הוא הלך עם אביו הגנן לראות כיצד מטפל האב הגנן בגינה שבה עבד, כדי שהבן ילמד את המקצוע ויפרנס את משפחתו בכבוד. הנער שם לב כי לאם של בעלת הבית יש מספר על היד והוא גילה שזה לא מספר של טלפון אלא של מחנה ריכוז. מאז הוא התחיל לעסוק בשואה. האיש, כיום בן 42, הוא עותמאן חטיב, מנהל בית הספר "עומר אל חטאב" בעיר קלנסואה ומורה ומדריך בנושא השואה.
אם תספר לעותמאן חטיב על כך שבעולם הערבי בכלל ובקרב הציבור הפלשתיני בפרט קיימת הכחשת השואה, הוא מן הסתם יניף ידו בביטול או יאמר שקיימת בערות בעולם הערבי בנוגע ליהודים, כמו שזאת קיימת בחברה היהודית בכול הקשור לערבים, ובעיקר כהכללה. במפגש אתו לא מכבר שאותו הוא יזם, לא ביקשתי לשוחח אתו על הדעות של אחרים, אלא על דעותיו שלו.
עותמאן יודע דבר וחצי דבר על השואה. איש לא הביא אותו לכך. לא החברה היהודית וודאי שלא הערבית בישראל, וגם לא בית הספר. זה היה הוא עצמו: "בגיל 12 אני נוסע עם אבא שלמד בבית הספר שאני למדתי בו ומנהל אותו כיום. אבא היה גנן והוא עוסק בזאת עד עצם היום הזה .הוא לקח אותי לראות במה עוסק אביו בזיעת כפיו כדי להתפרנס בכבוד גם כשהעבודה קשה. באחד הימים אני מתלווה אליו לעבודה בגינה בבית בהרצליה פיתוח. בעלת הבית הייתה אישה צעירה אבל הייתה אתה אישה מבוגרת, כנראה האימא שלה שהסתובבה בחוץ. כנער הייתי סקרן לכל דבר בייחוד כאשר שמתי לב לדבר חריג. אני רואה על הזרוע של הקשישה מספר .לא ידעתי את הפשר. בהתחלה חשבתי שזה מספר רשום כמו שרושמים היום על היד אנשים צעירים כדי שלא לשכוח משהו.. כשבאתי הביתה ושאלתי אמרו לי משהו שזה מן המלחמה. אבא הוסיף שזה מן הנאצים. התשובה לא סיפקה אותי. החלטתי שבעוד שבועיים כאשר אבי ישוב לטפל באותה גינה אתלווה אליו שוב ואשאל את הגברת עצמה אם אמצא אותה. אמרתי לעצמי ככה: אם זה מספר שהיא רשמה, אז הוא יימחק מהר ובייחוד לאחר מקלחת או אמבטיה. ואז לא אשאל. אם שוב אראה את המספר -אשאל על מלחמת העולם השנייה אנו מתחילים ללמוד משהו החל בכיתה ט', ואני הייתי בכיתה ה'.
בבואי למקום כעבור שבועיים ראיתי את הגברת המבוגרת והמספר על הזרוע לא נמחק. ואז אני שואל אותה. והיא אמרה לי שזה מן השואה ממחנה הריכוז אושוויץ והיא גם סיפרה לי קצת, לא הרבה, על מחנות הריכוז. בשובי הביתה התחלתי לשאול, לחפש בספרים ורק אז תפסתי מה זאת שואה. המעמד הזה של אותה מפגש עם הגברת הקשישה, חרות אצלי הרבה עד עצם היום הזה. במו המספר שעל זרועה- שלא יימחק. לעולם לא אשכח אותו. אפשר שכנער צעיר, זה השפיע עליי חזק יותר מאשר אילו הייתי מבוגר..אני חושב שכיום זה חלק בלתי נפרד ממני. זה נושא שאני עוסק בו כאדם, כאזרח ישראל, כערבי. ואני רוצה שרבים מקרב ערביי ישראל ילמדו זאת, ואני עושה הכול גם בבית ספרי וגם בקהילה כדי להטביע את החותם הזה מה שעבר על העם היהודי. הקימותי חוגים בסיסה שלי ובמקומות אחרים. הריביתי לנסוע למחנות ריכוז, גם לאושוויץ, גם לגרמניה וגם לדרייזנשטאט בצ'כיה".
יש עניין בשואה בציבור הערבי
לדעת עותמאן חטיב, כיום יש אלפים בקרב ערביי ישראל שלומדים על השואה. הוא מנסה להגיע אליהם. יש שמשלמים לו 700 שקל על הרצאה. הוא לא שם את הכסף בכיס שכן הוא נשבע שכספים אלה ילכו לצרכים חברתיים, גם לאלה שסבלו בשואה. תוך כדי שטף הדיבור העברי שלו הוא עוצר לרגע, כנראה שבשל איזה היסוס אם לספר לי משהו, והוא מחליט לספר.
"עוד בשלב מוקדם ניסיתי לארגן הסעה של תלמידי בית ספר ערביים ל"יד ושם" בירושלים. פניתי למי שהייתה שרת החינוך אז,
לימור לבנת. ומה לומר לך: היא נתנה לי להבין לרדת מזה. אני לא רוצה להרחיב בנושא. לפי מיטב הכרתי זאת אנטיתזה לכאורה לתורת ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מברך על זה וגם אבא שלה היה מברך אותי. אני לא עשיתי ולא עושה מזה עניין. מכול מקום כשירון דקל ראיין אותי ב'הכול דיבורים' ברשת ב', אני לא חושב שבכלל הזכרתי את האפיזודה הזאת". עותמאן נשאר מהורהר לזמן מה.
אבל לא אדם כעותמאן חטיב ישקוט על השמרים. הוא גילה את הד"ר ויולה טורק, מי שהייתה ממונה של קופת חולים במחוז הנגב, וטיפלה בכול יישובי הבדווים בנגב. ד"ר טורק היא ניצולת שואה ממוצא צ'כי היא איבדה את משפחתה בשואה ונישאה בשנית בארץ ובתה היא פרופסור חנה יבלונקה ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת באר שבע, היסטוריונית וחוקרת השואה. ד"ר יבלונקה שמחה מאוד על פעילותו של עותמאן והיא סיירה אתו בבתי ספר בסביבה. במקרה אחד היא ארגנה ערב שבו נכחו כמאה מורים ותלמידים מן הכיתות הגבוהות. ההתרגשות הייתה עצומה. גם שלה וגם של עותמאן מפגשים כאלה מחזקים אותו מעודדים אותו להמשיך למרות שזה לא קל. לא מבחינה ביורוקרטית ולא בשטח.
סיפרתי לעותמאן על פרויקט "עופות החול" שבמסגרתו מופקים סרטי תעודה על תרומת ניצולי השואה למדינה כיחידים וכקהילה. בסרט הראשון בשם "עופות החול" נכללה הד"ר טורק בין שמונה ניצולים בולטים שתרמו רבות למדינה. הוא שמח מאוד, כאילו שהכירו בקרוב משפחתו על תרומתו למדינה.
לפי מידע שבידו בסקר של פרופסור
סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה יש עלייה בקרב ערביי ישראל בהתעניינות בשואה.אפשר והנתונים שבידו מסתמכים על מידע אישי. שכן לפי סקר של פרופסור סמוחה משנת 2008 דווקא העמדה של הכחשת השואה רווחת בקרב הערבים בישראל .כתוצאה מממצאים אלה, התבקש מרכז המחקר והמידע של הכנסת לבחון את סוגיית הוראת השואה במערכת החינוך במגזר הערבי, בהשוואה להוראתה במגזר היהודי.
סביב סוגיית הוראת השואה התעוררו במהלך השנים מחלוקות שונות, ואחת המרכזיות שבהן נוגעת לדגש החינוכי בלימוד הנושא, ובעיקר לשאלה אם יש לעסוק בהוראת השואה מנקודת מבט יהודית-ציונית או אוניברסאלית.
לצד ממצאי "מדד יחסי יהודים-ערבים בישראל 2008" של פרופסור סמוחה שפורסמו במכון הישראלי לדמוקרטיה נערך סקר ביוזמת "יד ושם" ופורסם בינואר 2008. זאת עם העלאת אתר אינטרנט של המוסד בשפה הערבית. מהסקר, אשר בחן את מידת התעניינותם של דוברי הערבית בישראל בנושא השואה, עלה כי 58% מהם סבורים שצריך ללמוד על השואה בבתי-הספר. בקרב צעירים עד גיל 24 נתון זה עולה ועומד על% 64. הסיבות שניתנו לצורך זה הן: 40% ציינו "שזה חלק מההיסטוריה העולמית", 30% ציינו כי "זה נוגע להיסטוריה של העם החי לצדנו", ו-28% ציינו "שיש לזה משמעות ערכית לכל אדם".
השבוע מפרסם עפר אדרת בעיתון
הארץ כי אתר "יד ושם" שילש את מספר הגולשים הערביים, שמגיע לפי הערכה לרבע מיליון.
כמי שמצוי היטב במגזר הערבי, חזקה עלי שעותמאן לא יביא נתונים מופרכים. כמובן שינם מקרים שהם ייחודיים, והמקרה שלו נמנה אתם. האווירה שבה גדל עותמאן היא שקרבה אותו לציבור היהודי במדינה, ובין השאר לשואת העם היהודי.
הבית כבסיס חינוכי
עותמאן הוא אדם נשוי ואב לשניים . רעייתו מהא, הבת יוסרא, והבן עבדאללה רזק. שמות הילדים הם על שם אמו ואביו של עותמאן. הוא גדל במשפחה בת 7 נפשות 3 אחים ו- 3 אחיות, אבא עבד תחילה בבניין ולימים הפך לגנן ואמו שנפטרה הייתה עקרת בית. הוא סיים סמינר למורים, את התואר ב.א הוא סיים בחינוך, את התואר השני - בארגון וניהול מערכות חינוך. הוא נטל חלק בין השאר בקורסים ובסמינרים: "קהילות עשייה", "חינוך לדמוקרטיה", "מפרעות ליל הבדולח למלחמת העולם", הסמינר הישראלי-גרמני בחסות הסתדרות המורים: לימודי קורסים בתואר שני במדע המדינה, "השואה ודרך הוראתה" מסע לפולין דרך המשואה - תל יצחק, "דילמות ומשבר בזהות העצמית אצל ערבים", "זכויות אדם ואזרח: שוויון בין מינים". ועוד.
את ההכרות ביני לבין עותמאן עשה חתני,קובי חליפה, שמכיר אותו ממסגרת אחרת אף היא חברתית הומניסטית.אני לא באתי אליו לקלנסואה. הוא הפתיע אותי ובא אליי, תוך התראה קצרה של קובי. הוא שמע גם עלי מחתני, ואף הביא אתו "תעודה הוקרה" אישית ממסגרת בעברית ובערבית. אני מציין זאת כפי שאני תמיד ראה לנכון לציין אנשים, תוך הכרת תודה, שהביאו אותי להכיר מקרוב בני אדם מיוחדים ואחר כך להעמיד אותם בזרקור הקטן שלי. זאת כדי שקוראי יראו גם נקודות אור בחיינו. קטעים חשוכים הם רואים אצלי די הרבה. לעותמאן אהבת האדם חוצה עדות, דתות, לאומים. זהו האוויר שהוא נשם בבית, בית הספר נתן לו הרבה. אביו למד בו, הוא למד בו, ועכשיו הוא מנהלו. ביה"ס נוסד בשנת 1928 בתקופת המנדט הבריטי. אבל בראש וראשונה הוא רואה את המסד לכל אלה בביתו.
.
"זכיתי יחד עם אחיי בהורים שחינכו אותנו על אהבת הזולת, על הנתינה ללא הפסקה ועל הנאמנות והשייכות למדינה בה אנחנו חיים. אבא דאג לנטוע בנו - הילדים הזכרים - את החשיבות ללמוד ולהשכיל כיוון שהוא האמין שבלי השכלה ומצוינות לא נוכל להתקיים. כמי שגאוותו על חינוך הרי ליישום תיאוריה זו הוא הטיל עלינו משימות בזמן החופשות של ביה"ס. משימות אלה נוגעות גם לחיי היום יום, כמו משפחה, עבודה, וגם נוגעות להתנהגות הולמת. במרוצת הימים למדתי והשכלתי. למדתי בתיכון, באקדמיה ועבודה במחוז הדרום. תוך כדי כך טראומת השואה דבקה בי מן הילדות, כמו שסיפרתי לך, והיא חרוטה בי ובזיכרוני."
עותמאן פעיל בחוגים שונים בנושא השואה במגזר הערבי וגם היהודי. בתמונות שהוא הראה לי מצויים נשים וגברים ערביים ישראלים, וביניהם זיהיתי את חבר נעורי בעיר הולדתי בפולין, אשר אוד. אשר פעיל ביד ושם ומדריך הרבה קבוצות לפולין. לאחר הפרידה מעותמאן חשבתי לעצמי. אולי, בעוד זמן לא רב, כאשר ייתם דור שרידי השואה, יעמוד בנו או נכדו של עותמאן חטיב על במת יד ושם בערב יום הזיכרון לשואה ויימנה עם מדליקי המשואות. לו יהי...
