על הצעות כאלו שמעתי לא מעט ולא מפנסיונרים, אלא מאנשים שעובדים בזה, וגם למדו, איך עושים כך שהכסף שלי ילך לעבוד במקומך. יש להם גם תעודות שמעידות על יכולתם להבין ולסחור בשוק ההון. יותר מזה. הם גם יודעים לעזור לאנשים אחרים להרוויח כמו שהם לא יודעים.
זה היה בסוף שנת 2007. מעט כסף שצברתי הפכו את חשבון החסכון שלי למשהו שנראה קצת יותר מקופת הקרן קיימת, שהייתה אצלי בגן כשהייתי קטן.
שמח וטוב לב התיישבתי מול היועצים, ואלו יעצו וייעצו, המוציא מצה, וכל היועץ על עמך בית ישראל. הראו לי גרפים, מספרים ואף נתנו לי את התחזית לזמן הקרוב. "עולה עולה" לנו, חשבתי לעצמי, זה לא רק שיר, אלא גם חשבון הבנק שלי. וכבר דמיינתי את עצמי בסופ"ש בנצרת עילית.
(ככה זה היום - לכל עיר יש את העילית שלה) קונה את המעיל עור שראיתי שם לפני כמה שנים ולא קניתי, כי לא היה לי איך. זה החלום של כל אדם שני, שמבין שמעבודה רגילה אי-אפשר לקנות בית בלי משכנתה חונקת. לנו לא מציעים ג'ובים כמו שמציעים לאחרים. אותנו, לא ימנה שר האוצר בגיל 31 עם סיום הלימודים ליועצת כלכלית, וזה לאחר חמש שנות ניסיון במשרד האוצר בתפקידים בכירים. בגיל 25 עוד חיפשתי עבודה.
יש שמשקיעים בנפט ויש שמשקיעים בהיי-טק וכולם מרוויחים - כך לפחות לפי הסיפורים. המניות אכן החלו לעלות, ואני מצאתי את עצמי יושב מדי יום, ולאחר-מכן מדי שעה, גוזר לעצמי עוד כמה שקלים של רווח ומשדרג לעצמי את המלון לאירוח כולל ארוחת צהריים. כמו אחד שקנה מאזדה ומגלה שפתאום לכולם יש מאזדה, כך שמעתי סביבי עוד ועוד סיפורים של אנשים שהרוויחו והמון בבורסה.
הסוף היה ידוע בצורת הנפילה הכלכלית הגדולה בשנת 2008 ובעובדה הפחות משמחת שעם תום שנת 2008 נעלמו לי 65% מהכסף המועט שהפקדתי. הלכו לעבוד ולא חזרו. הדקות הארוכות שביליתי מול מסכי המחשב במטרה לגלות לאן הלך הכסף, לא גילו לי לאן הוא הלך, רק שברור היה לי שכנראה הוא לא יחזור.
מביני דבר ייעצו לי לחכות ולא לצאת. "מה שיורד תמיד עולה" הם אמרו, רק שמשום מה היה נדמה לי שזה נוגע בעיקר לכסף של אחרים. אני די בטוח שמצד עצמם, הם לא השקיעו אגורה בשוק הזה. לאט-לאט וככל שעבר הזמן, גיליתי איך המעט שחסכתי הולך ונעלם לי מבין האצבעות.
במקביל התבשרתי שבעלי החברות שבהם השקעתי, יצאו למסע קניות נלהב של מוזאונים ותמונות שמן ברחבי הארץ. לא הבנתי איך בעלים של חברה במשבר עולמי, מרשה לעצמו קניות מטורפות, כשאני כבר חושב פעמיים אם לקנות מנה פלאפל ולבקש צ'יפס בנפרד.
בסיומו של יום משכתי את מה שנשאר שם, והלכתי לחפש לעצמי חיים יותר אמיתיים, בדמות עבודה קשה בלי קיצורי דרך. אני יודע שהפנסיה שלי והקופות המשלימות שלי נשארו שם עם הכסף שלי, אבל אני מעדיף שלא לדעת יותר מזה. זה הספיק לי.