דיווחים על פגיעות מיניות הפכו לצערנו לעניין שבשגרה. לפי נתוני מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, במהלך שנת 2012 הגיעו למרכזי הסיוע 40,000 פניות על דיווחים של פגיעה מינית, מתוכן 7,700 הן פניות חדשות. מתוך כלל הפניות, 38% הם דיווחים על אונס, ניסיון לאונס ומעשה סדום. פגיעות מיניות הפכו לבעיה חברתית של ממש שמשפיעה על כלל האוכלוסייה.
במאמר זה אבקש להתייחס לזווית נוספת הקשורה בפגיעות מיניות בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. ממחקרים שונים עולה כי באוכלוסיית האנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (פיגור שכלי) השכיחות של פגיעות מיניות היא גבוהה יותר מאשר באוכלוסייה הרגילה- חוקרים שונים מעריכים כי הסיכוי של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית לחוות פגיעה מינית גבוה פי 2-3 משל אנשים באוכלוסייה הבריאה.
הסיבות לכך שאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית פגיעים יותר, נעוצות במאפיינים הייחודיים של אוכלוסייה זו. ראשית כל, מתוך הניסיון שלי בעבודה עם ילדים ונוער עם מוגבלות שכלית התפתחותית, מדובר באנשים שמנסים כל הזמן לרצות את האחר. שנית, הידע שיש לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בכל הנוגע להתנהגות חברתית - מינית מקובלת ומותאמת הוא מועט למדי. שלישית, ישנה מודעות מועטה לסכנות. לבסוף, לעתים במצבים של תפקוד נמוך, מדובר באנשים שיש להם יכולת מועטה לתקשר באופן מילולי ובכלל לדווח על פגיעה.
במצבים בהם נחשפת הפגיעה והמידע מגיע לגורמי הטיפול, ישנה חובת דיווח לפקידת סעד ו/או למשטרה. חקירה של אדם עם מוגבלות שכלית התפתחותית מתבצעת ע"י חוקרי ילדים, המאפשרים חקירה בתנאים מותאמים יותר מאשר אלו הניתנים במשטרה. בתום החקירה, הממצאים מועברים למשטרה ומשם העניין מתחיל להסתבך.
היכולת של המשטרה והמערכת המשפטית להתמודד עם עדויות של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית היא מוגבלת למדי. הציפייה של המשטרה לקבל דיווח המפרט התרחשויות בהקשר לזמן ומקום היא אינה ריאלית. אחד המאפיינים של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית הוא קושי בהתמצאות במושגי זמן- קריאת שעון, הכרת ימי השבוע, הכרת חודשים ובאופן כללי מיפוי אירועים על רצף זמן. כך למשל, אחת הנערות שבטיפולי דיווחה בחקירה על פגיעה מינית שהתרחשה בכיתה ח'. כשנשאלה ע"י החוקרת מה היה גילה בעת הפגיעה, ענתה שהייתה בת שלוש. האם זה שאותה נערה לא ידעה למפות את האירועים על רצף זמן אומר שהפגיעה לא התרחשה? סביר להניח שלא, אך בכל זאת העדות אינה מספקת די ראיות להגשת כתב אישום.
כעובדת סוציאלית בתחום של ילדים ונוער עם מוגבלות שכלית התפתחותית, נוכחתי לגלות כיצד המחקרים המדברים על פגיעות מיניות בקרב אוכלוסייה זו באים לידי ביטוי בפועל ולצערי הרב התמונה שמצטיירת עגומה למדי. הכלים שעומדים לרשותנו על-מנת להגן על אוכלוסייה זו הם בראש ובראשונה לספק לאנשים אלו חינוך חברתי מיני על-מנת לעזור להם להגן ולשמור על עצמם במידת האפשר.
נעשית עבודה על-מנת ללמדם לעמוד על שלהם, להיות אסרטיביים ולהפחית מצבים בהם הם מנסים לרצות את האחר. אך כמובן שעדיין מתרחשים אירועים של פגיעה וניצול מיני. לאור זאת, המצב אותו תיארתי מול גורמי המשטרה בעייתי ביותר היות שהתנהלות זו מחלישה את היכולת למצות את הדין במקרים בהם מתרחשת פגיעה מינית ואת היכולת של גורמי הטיפול להגן על אותם ילדים בעתיד מפגיעה חוזרת.
בעיניי חשוב מאוד להקצות משאבים על-מנת לתת את הידע על אנשים עם מוגבלות בכלל ואנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בפרט לגורמים במשטרה אשר להם נגיעה בדבר. נכון, יש חוקרים מיוחדים אך בסופו של דבר הטיפול בתיק הוא בידי המשטרה, וכול עוד שם לא יידעו להתייחס ולא יבינו את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסייה זו, המצב לא ישתפר. אין ספק שיש כאן אתגר לא פשוט עמו יש להתמודד אבל קודם כל חשוב להבין שיש כאן בעיה, להקדיש לכך מחשבה ולהתחיל למצוא דרכים להתמודד עמה.