ההפקה החדשה של תיאטרון גשר כה מדהימה, מושקעת ויצירתית בכל פן של מרכיביה, שאין ספק שהיא מעניקה לתיאטרון גשר את אותו הזוהר האגדי שהטביעה על "הבימה" למן ההצגה הראשונה שלה ב-1922 במוסקבה, ובהמשך בארץ ישראל בארה"ב ובעולם כולו. אין לומר שזה שחזור של המקור, אלא יצירה חדשה לגמרי, על-פי "הדיבוק" של ש. אנ-סקי, הודות לתרגומו של רועי חן שכתב את המחזה. יבגני אריה, מייסד תיאטרון גשר ומנהלו האמנותי, יצר מהמחזה המיסטי, הקבלי, דרמה עזה, שופעת אירועים לא יומיומיים, חלומיים, הארוגים כמסכת מופלאה במשחק משובח בתכלית של כולם, בתוך תפאורה שטרם נראתה כמותה בארץ, פרי עיצובו של סמיון פסטוך האמריקני-רוסי, שאריה שיתף עמו פעולה ב-2007, בהעלת הצגה בביה"ס לאמנויות ג'וליארד בניו-יורק. חובה לחזות בה, כדי להבין. צוות השחקנים הענק, שזימן כמה שאינם דווקא מהצוות הרגיל של התיאטרון, הצליח "לעשות מכה". דורון תבורי כאביה של לאה'לה, עושה קאמבק מפתיע שמחזיר אותנו להתפעלות ממנו בשנות השיא שלו, עת היה "המלך" של התיאטרון הישראלי. העוצמה שהוא מקרין, הגבריות המוחצנת והשולטת ללא מצרים בבתו, עד כדי רמז ליחסים אירוטיים ביניהם, ושליטתו בגורלה, כשהתנכר להבטחתו להשיא אותה לבחור הישיבה חנן - אהובה מילדות, ותוכניתו המתממשת לחתנה עם בן של גביר- עושה אותו למנוף ולמנוע של כל ההתפתחויות הדרמטיות הנובעות ממעשהו חסר המצפון. לאה'לה היפה, אפרת בן צור, שהתפתחה במציאות משחקנית-נערה עם קול דקיק לאשה בשלה, שכאן נקלעת למשבר נפשי עמוק, בשל אי-רצונה הנחוש להינשא לחתן המיועד (אורי יניב). בעת שהדיבוק נכנס בה, היא מגלה תעצומות נפש, צורחת על כולם, ובורחת באמצע החופה, בטרם הייתה לאשה נשואה. משבר המהפכים בנפשה, הרוחות שהיא רואה כביכול במציאות, של אמה המתה, נטע שפיגלמן המצוינת, שדומה להפליא ויזואלית לחנה רובינא בהפקה האגדתית של הבימה), דודתה (ליליאן רות), השען (אלכסנדר סנדרוביץ' המרשים) ועוד - כולם פניהם משוחים בלבן, והם צוחקים על החיים והעל משוגותיהם.ההומור המקברי השזור לאורך ההצגה מוסיף לאירועים הטראגיים פסקי זמן מאווררים, ששומרים על הגיוון בניואנסים של העלייה והירידה ברגשות. חילופי המצבים בין הריאליה והחלום מרהיבים. האהבים שלאה מתנה עם רוח אהובה המת, חנן (סשה דמידוב הנפלא והנוגע ללב), ריאליים ואירוטיים מאד. הכל, גם אם הזוי, מרגיש כה מציאותי, והכל כה מתחבר ליחידה הומוגונית אחת, שיש לברך על כך את כל הצוות הענק, שכולם שחקנים עם קרדיט וניסיון כמו פירה קנטר המופלאה כסבתה של לאה, ויטלי פוקס המוכשר, גלעד קלטר שכה מרשים כאדמו"ר, או כשרונות חדשים ומוכשרים במיוחד, כמו עוזר הבימאי והשחקן דניאל סטופין, השחקן פאולו מואורה, בת אל פאפורה - וזה רק חלק קטן מהקאסט שעושים תפקידי קבצנים המוזמנים לחתונה, רוחות, מתפללים בביה"כ ועוד. הסצינה בבית הקברות, שהמצבות שלו כמו הועתקו מבית הקברות היהודי בפראג - מאד מרשימה. בסה”כ, כל סצינה וסצינה היא מלאכת מחשבת של יצירה. וכשעל הכל משוכות תנועות הגוף של השחקנים, הן בריקודים והן במצבים השונים, אותם עיצב יחזקאל לזרוב. נראה לי כפיסגת הישגו ככוריאוגרף. לא עוד מחול מודרני נוסח "בת דור". אלה אלמנטים מהריקודים החסידיים, היהודיים ומלאי האוירה של המאה ה-19. הפיוט והחלום הנמסכים בעלילה הידועה מקבלים דגש עם השירים בפולנית של זמרת מראשית המאה שעברה אותם כביכול שרה אחת הרוחות. התלבושות והתאורה שעיצבו יוצרים מחו"ל, מעניקים את הניחוח הקסום, האותנטי יחד עם ההזוי. משהו שחודר לנפש גם של הכי לא מאמינים, כי חלק מהאמונות הללו כבר כמעט עברו מן העולם. אך מסתבר שגם בישראל של המאה ה21 עדיין קיימים דיבוקים, מהם משחרר הרב בצרי. על כל אלה נהדר לקרוא בתכניה העשירה במידע והסברים. מעניין שכשם שהאגדה על הגולם מפראג מביאה מיליוני תיירים מכל העולם, שבאים לראות את בית הכנסת של המהר"ל מפראג, כך המיתוס על הדיבוק קיים גם בקרב קהילות בארה"ב ועוד. מכאן אפשר להבין את הצלחת המחזה בכל רחבי העולם: בין אם אמת ובין אם חלום - המחזה תופס את הקהל בכל שרעפיו, וגורם לקהל לרצות לראותו שוב. הישג אדיר לתיאטרון גשר, חיזוק החותמת של יבגני אריה כאחד מגדולי הבימאים בדורינו, ורוממות הרוח לקהל אוהבי התיאטרון, על ההישג הכביר שמאשש את מיקומו של התיאטרון הישראלי בשורה הראשונה בעולם.שאפו לכל היוצרים והשחקנים.