הלם הלחימה, נחמת הכתיבה

אם חד יום ישאלוךָ נשמתך איהָ אמור בשדה הקרב שם השארתיהָ כן אמור בשדה הקרב משם לא הבאתיהָ אֵלו הן שורות מתוך שיר שפרסמתי בספר השירים "אלוהים חולם", לפני כתריסר שנים, אותן הבאתי כמוטו בפתח הספר. ולאחר שהתלבטתי רבות מה לומר, החלטתי לבסוף לדבר על הכתיבה עצמה בכלל טרם אדבר על כתיבת הספר הזה כפרט. לפי כך הרשו לי לקחת אתכם, קוראי שורות אלה, איתי לחדר העבודה שלי, כדי לנסות ולהציג את ארגז הכלים שמשמש אותי. אמנם כתבתי את הספר, אך איני יכול ולא נכון לי להסביר את מה שקורה בו מעבר למילים שכבר רשמתי, ואם קיים שם עניין של נקמה, גמול, חמלה, גאולה, אהבה, התייסרות, כניעה, אובדן של העצמי - ואני אומר את הדברים כי נשאלתי על כך בצורה זו או אחרת, וכי השאלות הריצו בראשי את האפשרויות האלה. בסופו של דבר נדמה לי, שגם אני מצאתי עצמי שואל את אותן השאלות, עכשיו שהספר נדפס וכבר יצא מרשותי. אבל לא לי לשפוט - זאת הקושיה של קוראי הספר. אולי איני צריך לְסַפר כי מיותר לְסַפר, אך אל יהא ספק באשר לקשיים שהיו לי: עניין ההלם הוא עניין עמוק, הוא נושא לא קל ולא פשוט כלל, וכמחבר לא באתי לנתח אותו כמובן בספרי, רק לספר את המקרה המתואר. לכתוב סיפור מבלי לשפוט את עצמי עליו, אך להרגיש אמת בכתיבתו. באשר לכתיבה, אודה כי הייתי ממושמע וכי עשיתי כמיטב יכולתי כדי לזהות רגש מבלי לגלות רגשנות יתרה. וליצור דרמה מבלי להיתפס לפאתוס. ולהשאיר מספיק "חורים" מבלי לפגוע בסיפור, כדי שיישאר בו מקום להנחותיו של הקורא - ושיהיה בסיפור מספיק כדי שיוכל לצאת מהמקרה הפרטי אל הכללי, ושתהיה תאימות של העלילה עם המקום ועם זמן ההתרחשות שלה. כאילו שמתי מולי את תורתו של אריסטו על הכתיבה, אולי בלי להיות מודע לכך שתוכי מכוון לשם ועושה את שביכולתי לעשות. כתיבת ספר שאורכו רק מעט יותר מ-200 עמודים, אבל פורש תקופת התרחשות של שנות דור, אינה עבודה פשוטה, ואומר שהעבודה על הספר הזה במיוחד לא הייתה קלה. ככלל, נכון עוד לומר, אין עבודה קלה על ספר. כי כשאתה בא לכתוב ספר, אתה נכנס לתוך יער שאינך מכיר. אתה יודע איך נכנסת אליו ויודע לאן אתה רוצה להגיע ובאיזו נקודה רוצה לצאת - אבל מה שקורה באמת זה שהיער מוביל אותך, גם הוא, ולעיתים הוא לוקח אותך למקום אחר שלא חשבת עליו, בְּשביל שהוא פורש לפניך כדי שתלך בו, ולא תמיד, בהמעטה, זה השביל הנוח לך. כל זה מתחיל בשברים של חלום. זה נמשך בדמויות שמקבלות צורה, מבנה גוף, צבע עיניים, שיער, עור, וזה נמשך באופי שנוצר להן בהשפעתך. ואז לפתע לדמויות האלה יש כמעט חיים, והן מסוגלות לנוע, לדבר, להגיב, להרגיש, ואפילו יש להן גוון של קול. כל זה קורה בדמיון, משהו בחלל הבלתי נראה שפעור בתוך המוח. ואז, בדרך שאיני יכול להסביר אותה, נעשות הדמויות קרובות - אתה יכול לגעת בהן, אתה יכול לשמוע אותן, לומר להן מה לעשות - אך באורח פלאי, בדומה לגידול ילדים, יותר מפעם הן מסרבות לך, הן עושות כרצונן ומה שהן מותירות לך זאת האפשרות לכתוב עליהן. רציתי לומר לכתוב אותן. ואז, כשאתה יושב לכתוב אותן אתה שַׁם, בתוך הדמויות האלה, חודר לתוכן ולובש את עורן - כך אתה חש את מה שהן חשות, חושב את מה שהן חושבות, חושק במה שהן חושקות ומזדהה אתן. הן כמעט אתה. או אתה הן. סופר המתח האמריקני סטיבן קינג, כתב בספרו "על הכתיבה" כי הסופר הוא טלפַט, כי הוא צריך להעביר לאדם אחר את מחשבותיו. ואני רוצה לחדד ולומר, כי עליו להעביר את החוויה שחווה במוחו, אי-שם במרחבים הפנימיים שלו. כי רק אם האחר אכן רואה את מה שהוא ראה וחש את מה שהוא חש - רק אז הוא אכן יכול לומר כי הצליח בעבודתו. זאת זכות שניתנה לו, לכותב: לראות דברים ולהפוך אותם למילים כתובות על הנייר כדי שאחרים, ולא חשוב היכן הם מצויים ומהי שפתם, בעת שיקראו את מה שכתב יחוו במוחם את מה שחווה הוא במוחו, ועל המחבר לכבד את הזכות הזאת ואת הייעוד הזה שניתנו לו בחייו. כל זה אינו פשוט - אבל אם אתה שם, אזַי זה קורה כאילו מאליו, ואני מתכוון לכניסה אל תוך האחֵר. זה קורה מכוח העובדה שאתה זה שבראת את האנשים האלה, וכל תקופת הכתיבה עליהם הם חלק ממך, הולכים איתך, מדברים מתוכך. כמעט עושים אותך אישיות מפוצלת שחיה באותה עת בשנִייוּת שרק אתה יודע עליה. אך הינה כך, על-אף הכל ולאחר הכל, הספר נכתב. חלפו עליך אלו שנתיים ולעיתים שלוש או אף יותר של חיפוש ביער הזה, ואתה מודה לאלוהי הכתיבה על הנס שקרה לך שוב, על שהצלחת לסיים את המלאכה אותה התחלת לפני זמן לא מועט, ועל שהצלחת לצאת משם בשלום. ומדוע אני אומר כל זאת? כי הספר הזה שלי, "הכול לקחה האש", שבגללו נשאלתי אם הטנק שלי עלה בלהבות, אם איבדתי שם את חבר הילדות שלי, אם נותרו עליי כוויות והאם אני סובל מהלם קרב - אומר לא על כל אלה. הספר הוא בדיוני באופן מוחלט. דא עקא, משום שכך הייתי צריך להמציא הכל, ונכנסתי לאתגר הזה מתוך החלטה לכתוב את הרומן, שלוּוַה בהרבה לבטים והרבה דילמות עם הדמויות שבו - אלא שהדמויות האלה קיננו בי משך שנים ורצו שאכתוב אותן, עד אשר נכנעתי לעצמי. האם צדקתי בדברים שכתבתי להן לעשות? האם הצדקתי את הדברים שהן עשו במהלך העלילה בהשראתי? האם דאגתי למוסריותן של ההתרחשויות, למוסריות הדמויות, לצדקתם של הדברים? שוב, לא לי לשפוט. אבל אומַר כי כשנתיים חלפו, במקרה של הספר הזה, שלאורכן הרבֶה פעמים נקפו בי הלבטים האל, ורעייתי שאָלה אותי לא פעם אחת במֶה אני בוהה ואיפה אני נמצא. וצדקה. כי הייתי במקום אחר בשעות ההן, הייתי עם אנשים אחרים שנקשרתי אליהם. עם אותם אנשים דמיוניים, בדויים. אבל הכרתי כמה אנשים אמיתיים, מעטים, שחיים עם הטראומה הקשה הזאת, עם הלם הקרב, חיצוניות הלכי נפשם נספגה בקשב שלי, והרושם חדר בי והיה קשה. גם ברור היה לי, בשל השנים הלא מעטות כלל שחלפו מאז קרו הדברים לאותם אנשים, שזה חבוי בתוכם כנראה לתמיד או כמעט לתמיד, ושזה עלול גם לשוב ולפרוץ יותר מפעם אחת ולנגח את נשמתם. נשאלתי בין היתר איך יכולתי לכתוב על זה כך מבלי לחוות זאת על בשרי - ואם אכן הצלחתי, זה משום שהייתי בתוך עורן של הדמויות האלה. וזה מביא אותי לתהות: האם מה שקורה, הוא זה שהדמויות, או לפחות הדמות המרכזית, מתנהגות מעט כמו המחבר עצמו אילו היה הוא במקומן? האם נמזגות בדמויות התנהגויות אפשרִיות משל עצמו? זאת שאלה. אבל אולי זאת גם הנחה אפשרית, שהכותב עושה בלי שירצה השָׁאה מסוימת ממנו אל הדמויות שיצר. כי אל נשכח: כל מה שהן, לאחר הכל בא ממנו. גם אם זה ממנו רק באחוז אחד ואפילו בשבריר האחוז - הלא בכל זאת הוא תרם לדמויות וטבע בן את אותו שבריר מהגֵנים שלו, ומהתובנות שנצברו בו לאורך חייו. העניין קשה כפליים במקרה שלנו: עניין ההלם. כי קשה ללמוד את האנשים. אנשים אלה סגורים ומצויים נפשית כמעט רק עם עצמם. כל אחד הוא עולם נפרד שנעול בתוכו וחבוי בו. הסבל הזה שלהם שקוף וכמעט רק הם חשים אותו ויודעים עליו. אולי כמו אותן דמויות שרק אני ראיתי בראשי הקודח בתקופת הכתיבה. אלא שאצלי נפסק הקרב הזה ומה שבעקבותיו לאחר סיום עבודתי - ואצלם זה נמשך. אני את המהומה הזמנית הזאת שלי, שהייתה בראשי העברתי אל הדפים, קיפלתי לתוך הספר שלי. אבל מי שחווה באמת, נושא עדיין את הקופסה הנעולה והרוחשת הזאת של ההלם בתוכו. נותר לי עכשיו, על-אף הכל, להיות נכון להיכנס ליער אחר שיקביל אותי, ולקוות שפעם נוספת אמצא בו את דרכי ואצלח אותו. בסופו של דבר, מאז היגעתי להבנה כי אני כותב, יערות כאלה הם מטבע הדברים שלי.