[1] בג"ץ 10662/04 סלאח חסן נ' המוסד לביטוח לאומי (28.2.2012), פורסם באתר בית המשפט העליון:
[קישור]. פסה"ד ניתן במסגרת שלש עתירות שאוחדו, שבאחת מהן – 7804/05 העותרת יוצגה על-ידי האגף לסיוע משפטי (להלן: "פס"ד חסן" או "פרשת חסן").
[2] להגדרת הזכויות החברתיות ולסקירה מושגית ותיאורטית של מעמדן במשפט הבינלאומי ובמשפט החוקתי הישראלי ר' באופן כללי: זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004). לניתוח הזכות לביטחון סוציאלי ר' באופן כללי:
רות בן-ישראל ביטחון סוציאלי (טובה צורף עורכת, התשע"ג).
[3] ראו למשל: גיא מונדלק "זכויות חברתיות-כלכליות בשיח החוקתי החדש: מזכויות חברתיות לממד החברתי של זכויות האדם" ספר ברנזון 183 (ב' סברה עורך, 2000); יובל אלבשן זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל (2005); אייל גרוס "החוקה הישראלית: כלי לצדק חלוקתי או כלי נגדי?" צדק חלוקתי בישראל 79 (מנחם מאוטנר עורך, 2000).
[4] רע"א 4905/98 גמזו נ' נעמה ישעיהו, פ"ד נה(3) 360, בעמ' 375 (2001).
[5] ראו למשל: בג"ץ 161/94 אליהו אטרי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1283 (1994); דב"ע (ארצי) 04-265 שמעון חסיד נ' המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 1.9.1997); בג"ץ 890/99 חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לה(1) 421 (2000). לסקירה מקיפה ראו: אייל גרוס ו
דפנה ברק-ארז "הזכויות החברתיות והמאבק על אזרחות חברתית בישראל: מעבר לזכות ל
כבוד" ספר
דליה דורנר 189 (שולמית אלמוג,
דורית ביניש יעד רותם עורכים, 2009).
[6] בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729 (2004).
[7] בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי ואח' נ' שר האוצר ואח' (לא פורסם, 12.12.2005). את העתירות הגישו עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" והאגודה לזכויות האזרח. העתירות תקפו קיצוץ חד בחוק הבטחת הכנסה, שהתקבל במסגרת חוק ההסדרים לשנת 2003, שבו הופחתה גמלת הבטחת ההכנסה בכ-600 ₪ בממוצע למשפחה, כשליש מגובה הגמלה. בית המשפט דחה את העתירה וקבע שלא הוכחה פגיעה בעותרים הספציפיים שבשמם הוגשה העתירה. (גילוי נאות: בשנים 2003 - 2005 יצג הכותב את עמותת "מחויבות" בתיק זה יחד עם עו"ד
אביגדור פלדמן).
[8] "ניתן להניח, אפוא, לענייננו – בלא לקבוע מסמרות בדבר – כי מחובת המדינה על-פי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נגזרת החובה לקיים מערכת שתבטיח "רשת מגן" למעוטי-האמצעים בחברה, כך שמצבם החומרי לא יביאם לכלל מחסור קיומי. במסגרת זו עליה להבטיח שלאדם יהיה די מזון ומשקה לקיומו; מקום מגורים, בו יוכל לממש את פרטיותו ואת חיי המשפחה שלו ולחסות מפגעי מזג האוויר; תנאי תברואה נסבלים ושירותי בריאות, שיבטיחו לו נגישות ליכולות הרפואה המודרנית" (שם, בפס' 16 לפסק דינו של הנשיא דאז ברק); ר' גם: בג"ץ 11044/04 דימיטרי סולומוטין נ' שר הבריאות, פס' 13 (לא פורסם, 27.6.2011); בג"ץ 1662/05 לוי נ' ממשלת ישראל, פס' 76 (לא פורסם, 3.3.2009); בג"ץ 3071/05 לוזון נ' ממשלת ישראל, פס' 10 (לא פורסם, 28.7.2008); בג"ץ 5413/07 פלונית נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, פס' יד (לא פורסם, 18.9.2007); בג"ץ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים, פס' 9 (לא פורסם, 12.2.2007).
[9] על מודל זה נמתחה ביקורת. ר' למשל: אמיר פז-פוקס "כבוד לעניים: בין כבוד האדם לזכות לביטחון סוציאלי" ביטחון סוציאלי 75 9 (2007); אבישי בניש "בג"ץ וקיום בכבוד: אפשר גם אחרת" (2010)
[קישור].
[10] כך למשל, הנשיא דאז ברק מציין כי: "... זכותו של אדם לכבוד היא גם הזכות לנהוג את חייו הרגילים כבן-אנוש, בלא שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי-נסבל. זוהי התפיסה, לפיה הזכות לקיום בכבוד היא הזכות כי יובטח לאדם אותו מינימום של אמצעים חומריים, שיאפשרו לו להתקיים בחברה בה הוא חי." [ההדגשה הוספה] (פרשת מחויבות, לעיל ה"ש 8, בפס' 15 לפסק דינו של הנשיא דאז ברק); ובמקום אחר, בהתייחסו לחשיבות הגישה לאמצעי תקשורת ולכלי תחבורה, מוסיף הוא מוסיף כי: "זכויות האדם הן זכויותיו כיצור חברתי. כבוד האדם הוא כבודו כחלק מחברה ולא כמי שחי על אי-בודד" (שם, בפס' 27 לפסק דינו של הנשיא דאז ברק).
[11] "כשלעצמי, ומבלי שאדרש לתחום את גבולותיה המדויקים של הזכות, אני סבור כי תכליותיה של ההגנה עליה מובילות למסקנה כי זכות זו כוללת את הזכות לתנאי-מחייה נאותים, וכי מטרתה אינה אך להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי-נסבל, כטענת המשיבים" (שם, בפס' 2 לפסק דינו של השופט לוי).
[12] פרשת מחויבות, לעיל ה"ש 8, בפס' 20 לפסק דינו של הנשיא דאז ברק; ראו גם שם, בפס' 6 לפסק דינו של השופט לוי. ראו גם: עבל (ארצי) 136/09 אלטורי קאיד נגד הביטוח הלאומי, פס' 10 (לא פורסם, 8.3.2010); בל (ב"ש) 2285/08 אלטורי קאיד נגד המוסד לביטוח לאומי, פס' 27 (לא פורסם, 28.12.08); בל (חיפה) 3569/06 נוי אירית נגד המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, 1.7.07).
[13] השוו בין עמדת נשיא דאז ברק לפיה: "הנטל על העותרים להראות, שעל אף מכלול השירותים, חיים בארצנו אנשים שכבודם נפגע מפני שתנאי הקיום החומריים שלהם אינם מספיקים... הבחינה היא לעולם קונקרטית ותוצאתית" (פרשת מחויבות, לעיל ה"ש 8, בפס' 19 לפסק דינו של הנשיא דאז ברק); עמדת השופט לוי, שגרס כי "מכלול החומר שהוצג בפנינו מאפשר לקבוע כי הזכות החוקתית לקיום אנושי בכבוד נמצאה נפגעת כתוצאה מן הקיצוץ ולמצער, כי עלה בידי העותרים לעורר ספק ממשי בשאלת יכולתם של מקבלי הגמלאות לקיים עצמם בכבוד... הם מרימים את נטל ההוכחה הראשוני ביחס לפגיעה בזכות... " (שם, בפס' 7 – 10 לפסק דינו של השופט לוי); ועמדת השופטת (כתוארה אז) ביניש, שסברה כי: "על העותרים היה הנטל הראשוני להוכיח באמצעות תיעוד מתאים את מקורות ההכנסה שלהם אל מול ההוצאות החיוניות השוטפות והקבועות בהן הם נושאים, ואת הפעולות שנקטו למיצוי זכויותיהם במערכי תמיכה מדינתיים ואחרים שיש בידם לממש... לו היו העותרים עומדים בנטל זה, הייתה נדרשת המדינה עוד בשלב הראשון של הבחינה החוקתית, להוכיח את טענתה כי... יש בקיומם של מכלול אמצעים לאומיים ואחרים להבטיח קיום אנושי מינימאלי בכבוד, ואין להטיל נטל זה על כתפי העותרים" (שם, בפס' 2 לפסק דינה של השופטת ביניש).
[14] בניש, לעיל ה"ש 10.
[15] שם.
[16] שם.
[17] שם.
[18] להערכה ביקורתית של פסק הדין ר' גם: גרוס וברק-ארז, לעיל ה"ש 4; פז-פוקס, לעיל ה"ש 9; אייל חסקל ויואב
דגני" מהותה של הזכות לקיום בכבוד בישראל כזכות לקיום בתנאים מינימאליים או אולי כזכות לקיום בתנאי מחיה נאותים?" הארת דין ג(2) 124 (התשס"ו).
[19] כדברי הנשיא דאז ברק: "בפסיקתנו זו אין כדי לסתום את הגולל על עתירות שעניינן זכות האדם לקיום בכבוד. זוהי זכות חוקתית, שיש לקיימה בכל שדרות המשפט הציבורי. בתי המשפט מוסמכים לאכוף אותה. בהינתן עתירה נקודתית ומבוססת דיה, חובתם תהיה לעשות כן" (פרשת מחויבות, לעיל ה"ש 8, בפס' 31 לפסק דינו).
[20] העותרים בעתירה היו ארגון סאות אלעמל, ארגון עדאלה, עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי ועמותת איתך לצד עותרים ועותרות פרטניים שאחת מהן יוצגה על-ידי האגף לסיוע משפטי.
[21] ס' 9(א)(5) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, ס"ח 991.
[22] פרשת חסן, לעיל ה"ש 2, פס' 22 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[23] שם, פס' 36 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש. לקשר הפנימי ההדוק בין זכויות חברתיות לבין חירות ואוטונומיה קיבל ביטוי גם בספרות האקדמית. כך למשל מציינת
רות גביזון כי: "לאדם שנאבק להשיג תנאי מחיה מינימליים אין חופש של ממש לחתור להשגת יעדים כלשהם" (רות גביזון "על היחסים בין זכויות אזרחיות-פוליטיות ובין זכויות חברתיות-כלכליות" זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 25, 45 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004)).
[24] שם, פס' 35 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[25] שם, פס' 4 לפסק-דינה של השופטת ארבל.
[26] שם, פס' 6 לפסק דינו של השופט ג'ובראן.
[27] שם, פס' 28 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[28] שם, פס' 29 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[29] שם, פס' 31 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש. מבחינה זו פסיקתו של בית המשפט בדבר אי-ההצדקה למעמד שונה של הזכויות החברתיות מול הזכויות האזרחיות והפוליטיות עולה בקנה אחד עם העיקרון שכל הזכויות האדם מהוות מכלול אחד, שהיא הגישה המקובלת במשפט הבינלאומי. ראו: יובל שני "זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות במשפט הבינלאומי: איזה שימוש יכולים בתי המשפט הישראלים לעשות בהן?": זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל 297 (יורם רבין ויובל שני עורכים, 2004); The UN Committee on Economic, Social and Cultural Rights, General Comment no. 19: The right to social security (U.N. Doc. E/C.12/GC/19).
[30] פרשת חסן, לעיל ה"ש 2, פס' 29 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[31] בית המשפט מציין כי הסדרים גורפים אומנם הופכים את עבודת הביטוח הלאומי ליעילה יותר, אולם, בהסדרים גורפים יש בעייתיות טבועה בשל התעלמותם מנסיבות של מקרים קונקרטיים, ו"יעילות" אינה בבחינת ערך עליון כאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן (שם, פס' 66 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש). בית המשפט אף מוצא בעיתיות מיוחדת לאור העובדה ששימוש ברכב עשוי להיות חשוב אף לשם שילוב בעבודה ויציאה ממעגל העוני (שם, פס' 64 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש). משכך, וכאשר ניתן להצביע על חלופות סבירות אחרות שיש בכוחן להגשים את תכלית החקיקה תוך פגיעה פחותה בזכות (למשל, בהפיכת ההוראה לחזקה לא חלוטה), הרי שההוראה אינה עומדת במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. עם זאת, בית המשפט מדגיש כי אין בכך כדי לשלול שבעלות על רכב או שימוש בו יכול שיהוו אינדיקציה למצב הכלכלי של אדם, ככל שאין מדובר בחזקה חלוטה שאינה מאפשרת לרשות לברר את העובדות לאשורן ומונעת ממבקש הגמלה להוכיח כי הבעלות או השימוש ברכב אינם שקולים להכנסה בגובה הגמלה בנסיבות המיוחדות של עניינו.
[32] שם, פס' 5-7 לפסק דינה של השופטת ארבל.
[33] בית המשפט השהה את ההוראה על בטלות הסעיף למשך שישה חודשים, על-מנת לאפשר למדינה לגבש הסדר חלופי. לאור פסילת החוק, הממשלה יזמה את תיקון 40 לחוק הבטחת הכנסה, התשע"ב-2012. בהתאם לתיקון, רק מי שבבעלותו שני רכבים או, לחלופין, רכב ששוויו עולה על סכום שייקבע בתקנות ייפגע וזכאותו לגמלה תישלל. בנוגע למי שבבעלותו רכב בשווי נמוך מהקבוע בתקנות, השר רשאי לקבוע מנגנון הפחתה מדורגת שיתחשב הן בשווי הרכב והן בגיל התובע והכנסתו מעבודה, ככל שקיימת (חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 40), התשע"ב-2012, ס"ח 2375).
[34] פרופ' ברק מדינה מוסיף כי זו הפעם הראשונה שבה בית המשפט מורה על בטלות חוק משום שהוא פוגע בזכות בדרך המחדל, כלומר משום שהמדינה הפרה את חובתה המוטלת עליה להבטיח את כבודו של האדם (ברק מדינה "הזכות לקיום בכבוד: בעקבות פסק-דין חסן" (2012)
[קישור]).
[35] אייל גרוס "חוק הבטחת הכנסה – בג"ץ החליט צדק חברתי" הארץ (29.2.2012)
[קישור].
[36] פרשת חסן, לעיל ה"ש 2, פס' 72 לפסק דינה של הנשיאה דאז ביניש.
[37] בלשונה של הנשיאה דאז ביניש: "חשוב להבהיר כי בהחלטתנו כי סעיף 9א(ב) לחוק פוגע בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד לא נדרשנו להגדיר מהו אותו מינימום של קיום אנושי בכבוד; מה הוא כולל, או מה עליו לכלול. נקודת המוצא לדיוננו היא כי מוטלת על המדינה חובה לקבוע מהם תנאי הקיום המינימאליים ולגזור את מערך הרווחה בהתאם לכך. [...] לצורך הדיון שלפנינו אנו מניחים כי כך אכן נעשה .... אנו יוצאים, אפוא, מתוך ההנחה שמכלול הסדרי הרווחה הניתנים בישראל מספקים את ה'סל' הנדרש לשם קיום מינימאלי בכבוד." (שם, פס' 46 לפסק דינה).
[38] כפי שמציין פרופ' ברק מדינה: "זוהי קביעה מוקשית, לאור גובהה הנמוך גמלת הבטחת הכנסה לחודש היא נמוכה למדי: בין 1,632 ש"ח ל-2,040 ש"ח ליחיד, ובין 2,447 ש"ח ל-3,549 ש"ח לזוג עם ילד. דומני שכל אדם החי בישראל יתמה, כיצד ניתן להניח שסכומים כאלה יכולים להספיק לקיום אנושי בכבוד" (מדינה, לעיל ה"ש 35).
[39] מבחינת גובה הגמלאות והיותן מספיקות, הגם שבשנים האחרונות הייתה העלאה מסוימות בגמלאות (בעיקר בתחום הזקנה), הרי שההשלכות של הקיצוצים רחבי ההיקף בגמלאות הביטוח הלאומי בין השנים 2002 – 2004 עדיין ניכרות ביותר (מומי דהן ומשה חזן "סדרי עדיפויות בתקציב הממשלה" מאמר לקראת כנס "נשים מעצבות מדיניות" (2011)
[קישור]; אברהם דורון "עיצוב מדיניות הרווחה בישראל, 2000-2005" עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות 33 (אורי אבירם, ג'וני גל ויוסף קטן עורכים,2007) המוסד לביטוח לאומי סקירה שנתית (2012); ראו גם: האגודה לזכויות האזרח בין מימוש ליבוש – שיטות ממשלות ישראל לצמצום השירותים החברתיים (טלי
ניר עורכת, 2012).
יתר על כן, ישנה גם מגמה נמשכת של צמצום הנגישות לגמלאות באמצעות החמרת תנאי הזכאות ובאמצעים ביורוקרטיים אחרים המקשים על מיצוי הזכויות בתחום הביטחון הסוציאלי (רות בן-ישראל ביטחון סוציאלי (2006); דפנה ברק-ארז "מדינת-הרווחה בישראל – בין החקיקה לביורוקרטיה" עבודה, חברה ומשפט ט 175 (2002); ג'וני גל "על החשיבות של מיצוי זכויות" ביטחון סוציאלי 73 5 (2007)).
[40] נדן פלדמן, ליאור דטל ו
צבי זרחיה "
OECD: שיעור העוני בישראל – הגבוה ביותר מבין הכלכלות המפותחות" The Marker (15.5.2013)
[קישור].
[41] ראו בהקשר קרוב את ניתוחה של השופטת אגמון-גונן בדבר מספיקות התשלום של משרד הבריאות לבתי אבות סיעודיים במסגרת דיני המכרזים, אשר מעוררת שאלות דומות הקשורות לקביעות שיפוטיות של מספיקות (עת"מ 2724/07 ביחד עטרת אבות ומוסדות נוספים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2011).
[42] בניש, לעיל ה"ש 10.
[43] למשל: בגץ 3734/11 חיים דודיאן נ' כנסת ישראל, פס' 33 לפסק דינה של המשנה לנשיא נאור (לא פורסם, 15.8.2012).
[44] עע"ם 5017/12 אמזלג נ' עמידר, פסק דינה של השופטת ברק-ארז (לא פורסם, 29.1.13). השופטת ברק-ארז בדעת מיעוט סברה שיש לאפשר למערערת לרכוש את הדירה בה הינה מתגוררת במסגרת מבצע "דירה משלי" לרכישה מסובסדת של דירות הדיור הציבורי.
[45] ת"א 56205-06 עמידר נ' פרץ (לא פורסם, 29.7.12).
[46] עת"מ 37873-01-12 בן דוד ואח' נ' עיריית ירושלים ואח' (לא פורסם, 29.2.2012).
[47] תמ"ש 17732-07-12 י.א. נ' ח.ק.א (לא פורסם, 6.1.2013); תמ"ש 24041-07-12 ע.א. ואח' נ' א.א. (לא פורסם, 24.2.2013); עם זאת, יש לשים לב ששני פסקי-הדין ניתנו על-ידי אותו שופט, אסף זגורי.
[48] ת"פ 38849-06-10 מדינת ישראל נ' אביטל (לא פורסם, 3.4.13); ת"פ 30590-03-12 בית המכס לוד נ' הירשל משה מרדכי (לא פורסם, 7.5.13); תפ 46833-10-10 מדינת ישראל נ' מעתוק טרשי (לא פורסם, 19.5.13); תפ 13174-11-12 מדינת ישראל נ' גבר אל מוסרתי (לא פורסם, 7.4.13). עם זאת, יש לשים לב שכל פסקי-הדין ניתנו על-ידי אותו שופט, הישאם אבו שחאדה.
[49] למשל: רע"פ 4717/11 סגא אנטרפרייז נ' מדינת ישראל, פסק דינו של השופט זילברטל (לא פורסם, 6.1.13); ת"א 52605/06 עמידר החברה הלאומית לשכון נ' פרץ (לא פורסם, 29.7.12); תמ"ש 17732-07-12 י.א. נ' ח.ק.א (לא פורסם, 6.1.13); ת"פ 38849-06-10 מדינת ישראל נ' אביטל (לא פורסם, 3.4.13).
[50] דנג"ץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' ביה"ד הארצי לעבודה (לא פורסם, 18.3. 13).
[51] רע"א 7204/06 ארליך נ' ברטל (לא פורסם, 22.8.12).