בתוכניתו המצוינת "גאון ברדיו" הביא הכותב המוכשר והמגיש המעולה סיפור על אדמו"ר וחסידיו.
תוכן הסיפור, בקיצור המתחייב מסוג הרשימה שאני כותב כאן, מדבר על חסדים שבאו אל רבם האדמו"ר בשאלה בדבר שמו של בלק. "אלו הם ראשי-תיבות של 'ואהבת לרעך כמוך', זה ברור", ענה להם הרב.
יצאו החסידים מן החדר, הסתכלו זה על זה בפליאה ואמרו אחד אל חברו: "איך זה ראשי תיבות? לא מסתדר".
אבל בהיותם חסידים, לא רצו לפקפק בדברי האדמו"ר. פקפוק כזה יסתור את אמונתם, שכל מה שיוצא מפיו - אמת צרופה הוא. פקפוק זה יהיה בבחינת כפירה.
ובכל זאת, נכנס אחד מן החסידים אל חדר האדמו"ר ואמר לו שלא הבין את דבריו לאשורם, ולכן מתחנן לפניו שיסביר אותם שוב. וכך אמר לו האדמו"ר: "האות וא"ו של 'ואהבת' היא כמו הבי"ת כשהיא רפה, לא דגושה. האות למ"ד של 'לרעך' - כמשמעה, ואילו הקו"ף קרובה בצליל שלה לכ"ף הדגושה של 'כמוך'. הבנת?"
"לא כבודו, לא כל כך מסתדר לי", ענה לו החסיד.
"זה בדיוק העניין! קיום הציווי של 'ואהבת לרעך כמוך' חל עלינו גם שלא הכל מסתדר. גם אם רעך אינו כליל השלמות".
יש לנו כאן בלי ספק סיפור יפה, שהביא אותי להרהורים לא פשוטים. לא על דברי האדמו"ר או על השיבוש של כללי הדקדוק. הרהוריי אלה היו על חולשתי הגדולה לקיים את הציווי. בפירוש אינני מקיימו. כלל וכלל לא!
הרישול שלי (שלא לומר הזלזול) לקיים את הציווי - עליו אמר רבי עקיבא שהוא "כלל גדול בתורה" - התחזק עד בלי הכר לפני כשמונה שנים ומחצה. בגלל אימוצה של הסיסמה המטורפת "באהבה ננצח!" בידי ועד הפעולה למניעת הגירוש שתכנן
אריאל שרון נגדם. בזמנו אפילו כתבתי מאמר שכותרתו הייתה "כן - לשנוא", מאמר שנפתח בפסקה הבאה:
"חברה שאינה תוקפת את תוקפיה, שאינה שונאת את שונאיה, שאינה מחריבה את מחריביה - חברה כזו לא תתקיים לאורך זמן. היא סובלת ממחלה ניווּנית קשה שטרם הומצאה לה תרופה.
כשפרט או קיבוץ נותן לגורם זר להשתלט על מנגנון התגובות שלו, באותו רגע הוא כבר איבד את יכולת התפקוד שלו, את כוח החיוּת שלו. הוא כבר גוף מת. פגר מהלך".
אחרי ששמעתי את המעשיה החסידית היפה, מפיו של
יהורם גאון, חזרתי והצטערתי לרגע על שאיני דבק בהוראות רבותינו. איני מצליח לאהוב את כל אחי ורעי. בפירוש לא! אך הצער שלי נמשך רק רגע!
אינני אוהב את עצמי
בחלוף אותו רגע התבהרה לי התמונה:
הכלל שמחייב אותך לאהוב את רעך מתייחס למי שהוא באמת רעך, כמוך. או כפי שפירש רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ את הפסוק לפני חמש מאות שנים: "ואהבת לרעך כמוך - אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך, אם היית מגיע למקומו".
אני איני יכול לאהוב את
אהוד אולמרט, לדוגמא. שכן אינני אוהב את עצמי שעה שאני משקר, או גונב, או נותן יד לעקירת מתיישבים יהודיים ולגירושם מבתיהם, או שולח אל מותם חיילים שהתאמנו לגירוש הנורא ההוא במקום לניצחון על האויב.
אינני אוהב את
יאיר לפיד, שכן אינני אוהב את עצמי שעה שאני מוציא דיבה על אנשים טובים, כפי שלפיד הוציא לעז וקילל בלי סוף את בני חננאל, החייל המצטיין שביקש בטקס בבית הנשיא שלא ללחוץ את ידו של
דן חלוץ (שגם אותו אינני מצליח לאהוב, מפני שפיקד על הגירוש).
איני אוהב את ביבי נתניהו, כי באמת שאיני אוהב את עצמי ברגעי חולשה, וזו הרי תכונתו הבסיסית של ראש הממשלה.
לפיכך, מבקש אני לנסח מחדש את דברי הספורנו, במונחים שהתבהרו לי אחרי הרהוריי האמורים למעלה.
"ואהבת לרעך כמוך - אהוב אצל רעך (רק) מה שהיית מצליח לאהוב אצל עצמך, אם היית מגיע למקומו".
ואולי... אולי היה זה דוד מלכנו מי שנתן לי את הצידוק המוסרי לא לאהוב את כל מי שנולד לאם יהודייה.
"אֹֽהֲבֵ֥י ה' - שִׂנְא֫וּ רָ֥ע", כתב במזמורי התהילה שלו.
