כשגרתי ברמת-גן הייתי משכימה קום כל בוקר כדי להגיע בזמן לבית הספר התיכוני למסחר ("תיכון גאולה") בתל אביב. האהבה והמוטיבציה ללימודים נבעה מזה שאמי הייתה נוהגת לצטט פתגם בלטינית שאמר: "הכול אפשר לקחת ממך, אבל מה שלמדת אין איש יכול לקחת". המקצועות שאהבתי ללמוד היו: ספרות, תנ"ך, מִשנה ותלמוד וגם היסטוריה וגאוגרפיה, אך מה שאהבתי ביותר היה שפות: אנגלית וצרפתית שבהן הצטיינתי.
ראויים לציון המורים אשר ברש ואורינובסקי שלימדו ספרות, חיה פיקהולץ המורה לאנגלית, שנודעה אחרי 50 שנה כמאהבת של חיים נחמן ביאליק, והקדשתי לה כתבה בעיתון "דבר", מתוכה: "אמא", שאלתי, "מי הייתה מורתך לאנגלית כשלמדת ב'תיכון גאולה'?" אמי חייכה: "אז הוא עוד נקרא 'בית-ספר תיכוני למסחר'; פרט לו ול'גימנסיה הרצליה' לא היו מוסדות לימוד אחרים בכל האזור, ותלמידים רבים באו ממקומות מרוחקים. ולשאלתך: המורה שלי לאנגלית הייתה גב' מדורסקי, ולפניה, ב'חמישית', הגב' פיקהולץ." "חיה פיקהולץ?" שאלתי. – "כן", ענתה אמי כשעל פניה תמיהה קלה.
סיפרתי לה על המאמר; של פרופ' זיוה שמיר בידיעות אחרונות, שהקדים את שלי: על פרשה בלתי-ידועה בשלהי חייו של חיים נחמן ביאליק: אהבתו לסטודנטית צעירה בלונדון ובתל אביב."כבת? כאחות? ככלה?". "לא ידעתי עד עתה", הגיבה בפתיעה, "שהייתה אהובתו של ביאליק.
אינני סבורה שהכירה אותי אישית. היא הייתה מוזרה בהליכותיה..." - כאן אמי היססה מעט - "אולי לא הגדרתי נכון – הייתה שונה, נבדלת: שערה היה אסוף לאחור וקלוע לשתי צמות שהקיפו את הראש והוצמדו מקדימה – שלא כמקובל באותה תקופה; מחוץ לכיתה תמיד חבשה לראשה כובע, וכל פעם כובע אחר." - - י.מ.], וגולדנסון המורה לצרפתית שהיה בוגר הסורבון בפריז. גם הנהלת חשבונות שהביאה לי תועלת בעתיד אהבתי. אך לא אהבתי מתמטיקה, אלגברה וגאומטריה שלא הביאו לי כל תועלת. מאוד חרה לי שבגלל המקצועות הנ"ל לא קיבלתי תעודת בגרות.
בינתיים נודע לי שאפשר להירשם ל"גימנסיה השכלה", שהכינה לבחינת בגרות אקסטרנית. בזמן שנקבע לי נסעתי לירושלים ושם עשיתי את הבחינות הנדרשות בקונסוליה הבריטית. לאחר מכן למדתי להדפיס על מכונת כתיבה בעברית ואנגלית בבית ספר פיטמן, וזה הביא לי הרבה תועלת כשהתחלתי לעבוד במשרד לביטוח. אינני זוכרת איך נודע לי שעורך-דין חיים דבורין מעוניין בפקידה. אם אני זוכרת נכון, הוא היה שותף עם עורך-דין רוטנשטרייך.
התפקיד שלי היה להדפיס על מכונת כתיבה בעברית. בשכנות המשרד הנ"ל היה משרד לביטוח. לאחר תקופה קצרה שמעתי שהמשרד – שנקרא "בניין משרד לביטוח" מעוניין בפקידה שיודעת אנגלית, וגם מושג בהנהלת חשבונות. לאחר ראיון עם המנהל, ששמו היה פַיבֶל גבעוני, התקבלתי לעבודה. אצל עורך דין דבורין הייתי מדפיסה מכתבים בעברית אך ב"בניין משרד לביטוח", הייתה לי הזדמנות לנצל את הידיעות שלי באנגלית, כי המשרד הנ"ל היה סוכן של South British Insurance Co.. כאן היו מכתיבים לי את המכתבים באנגלית, ואני הייתי מדפיסה אותם על מכונת הכתיבה. מה שהכי חשוב הוא היחסים החבריים שהיו בין הצוות והמנהל, ובינם לבין עצמם. מאוד נהניתי לעבוד שם. רק כאשר נישאתי ונכנסתי להריון עזבתי את המקום הנ"ל.
היום המאושר בחיי
כשגרתי ברמת-גן שמעתי שנפתח חוג לאנגלית. החלטתי להצטרף אליו. שם הכרתי את אברהם זלְצְפַס. יום אחד, זה היה יום שישי, הוא הזמין אותי להצטרף אליו לבילוי בבית קפה בתל אביב. בבית הקפה הזה התקיימו כל שבוע ריקודים סלוניים. אותו ערב באנו לבית הקפה. את הריקוד הראשון רקדתי עם אברהם. לריקוד השני הזמין אותי גבר נאה, גבה-קומה וסימפטי. נהניתי לרקוד איתו. לאחר שהזמין אותי פעם שנייה רצה לקבוע איתי פגישה, אך אני סירבתי.
למה? כי אף אחד לא עשה בינינו הכרה ולא ידעתי מי הוא ומה הוא. לאחר תקופה קצרה, כאשר אבי החורג פרסם מודעה בעיתון שהוא משדך שידוכים, הופיעה אישה מבוגרת. היא סיפרה שיש לה בן משכיל שבמקצועו הוא מהנדס בניין והוא עובד ומרוויח טוב, והיא מעוניינת בשידוך. אותו יום הייתי בבית. היא ראתה אותי ואמרה לו שהיא מעוניינת בי. למחרת טלפן הבן שלה וקבע איתי פגישה. באתי לפגישה, התברר לי שזה אותו בחור שרקדתי איתו בבית הקפה וסירבתי להיפגש איתו. לאחר מכן נפגשנו לבילוי משותף.
אבי החורג לא היה מרוצה מזה שנפגשתי איתו. הוא אמר לי: "אינני מרשה לך להיפגש איתו". שאלתי "מדוע"? והוא ענה לי: "כל הגברים מנוולים". אך אני לא שמעתי לו, והייתי נפגשת עם שמואל בבית קפה. מכיוון שאני גרתי ברחוב המגיד (- בתל אביב) ונפגשנו בבית קפה שהיה במקום מרוחק הייתי צריכה להגיע לשם באוטובוס.
כשהייתי יוצאת מהבית אבי החורג היה הולך אחריי כדי לעצור בעדי מלעלות לאוטובוס, אך זה לא עלה בידו. המצב היה בלתי נסבל.
יום אחד ראיתי בעיתון מודעה שאישה שבעלה עובד במקום מרוחק מחפשת מישהי שתגור איתה כדי שלא יהיה לה משעמם. באתי אליה והיא אמרה לי שאצטרך לשלם לה רק עבור האוכל. החלטתי שאני עוברת לגור איתה. עשיתי את כל הסידורים ועברתי לגור איתה.
שמואל היה בא אלי והיינו יוצאים לבילויים. כל פעם ששמואל היה בא אליי היה שואל אותי אם אני זקוקה לכסף והייתי אומרת "לא" (זה היה בתקופה בה עבדתי ב"בניין משרד לביטוח"). אך הוא היה מתעלם ממה שאמרתי והיה שם לי כסף בארנק. לאחר תקופה של היכרות שמואל הציע לי נישואים. שכרנו דירה של שלושה חדרים עם שרה ויגאל שהיו חברים של שמואל. להם היו שני חדרים ולנו היה חדר אחד.
הגיע היום המאושר בחיי. החתונה נערכה באולם "היכל המלאכה" בתל אביב (בדקתי: שמו המקורי, של בית הכנסת בפינת הרחובות יוחנן הסנדלר ומרכז בעלי מלאכה. י.מ.). אמי הזמינה את אבי החורג לחתונה. בזמן הטכס הוא בכה. מה הרגיש אינני יודעת, ידעתי רק שנגמרה תקופה בחיי וצפיתי אל עתיד טוב יותר.