היום כבר לא צריך להיות נביא כדי להבין שהמשא-ומתן הנוכחי לא יניב לא הסכם שלום ואפילו לא תהליך שמוביל לשם. האמריקנים שוב נוכחו שכסף לא קונה הכול ולמרות הכוונות הטובות שלהם (בלי ציניות) לא ניתן להכריח שני צדדים שכלל לא רוצים בכך לשתף פעולה. הרוצחים ישוחררו, אבו-מאזן יהיה גיבור לערב אחד או לכמה שעות ונתניהו יבטיח לעצמו עוד שנה-שנתיים של שקט בתפקיד שהוא כל כך מאוהב בו.
אבו-מאזן לא באמת מנהיג את העם הפלשתיני ולכן גם לא מסוגל לקחת על עצמו ויתורים משמעותיים ופשרות. בלית בררה הוא מעדיף להתנגד וכביכול לעמוד על שלו כאילו שזה יקנה לו מעמד משמעותי יותר אצל בני עמו. הוא יפנה למוסדות האום, יבקש רחמים והכרה. יכול להיות שהוא אפילו יקבל הכרה כזו או אחרת אבל מה שבטוח זה שהמדינה הפלשתינית והעצמאות האמתית רק הולכות ומתרחקות.
נתניהו ממוקד מאוד במטרה: להשלים את הקדנציה. כל השאר חשוב גם כן אבל אסור שיסכן את המטרה המרכזית. לכן גם שחרור מחבלים ולא הקפאת בנייה. שחרור המחבלים פוגע במשפחות הקורבנות, בערכאות השיפוטיות, מחזק את אבו-מאזן ליום אחד אבל מחליש אותו ואת הרשות מעבר לכך. כל אופציה של פגיעה בהתנחלויות מסכנת את היציבות השלטונית של נתניהו ממש ולכן גם הוא לא יבחר בה. עם הביקורת מחוץ-לארץ הוא יידע להתמודד וינפנף שוב ושוב בשואה ובסביבה הלא-ידידותית בה אנו שוכנים. התפרקות המשטרים סביבנו, הקיצוניות האיסלאמית והצרות באזורים אחרים ירחיקו מאתנו את הזרקורים.
עד כדי כך נראה ששני הצדדים לא מעוניינים בתהליך, עד שעושה רושם שכל עניין "המדינה היהודית" הובא בתיאום על-ידי שני המנהיגים על-מנת שניתן יהיה לפוצץ את התהליך באופן מאוזן יחסית בלי שאמריקה תשים לב שעובדים עליה.
אז מה? האם אנחנו נידונים מכאן והלאה לעוד שנים של דשדוש וחיכוך ביטחוני עד שיגיע המשיח? אני לא חושב ככה. המצב אינו סימטרי שכן ישראל היא השולטת מבחינה ביטחונית והיא גם המעצמה הכלכלית האזורית (הכול יחסי...). לכן גם אני מאמין שאפשר וצריך לשנות את המצב ביוזמתנו שלנו על-ידי מספר פעולות ומהלכים. פעולות אלה אפשר ורצוי שיהיו בתיאום עם הצד השני אולם יש דברים שאנחנו חייבים לעשות גם ללא תיאום.
הבעיה המרכזית שיצרנו בשטחים היא יישוב אזרחים שלנו שם והפעלת מערכות חוקים נפרדות ליהודים ולערבים. בכך ישנו דמיון לא מבוטל ל"אפרטהייד" למרות שברור שההבדלה שלנו אינה על-רקע גזעי אלא על-רקע לאומי. חברינו מכל עבר מציגים לנו את הבעייתיות יחסית בנימוס אבל לא ירחק היום שבו הטונים יעלו והדרישה החד-משמעית תתבהר. לא רחוק היום שבו נצטרך להכריע האם אנחנו רוצים להיות מדינה דמוקרטית או שאנחנו רוצים להמשיך וליישב את השטחים.
אז הסיבה המרכזית, אם כן, שבגללה אנחנו צריכים להפסיק את ההתיישבות בשטחים היא כי אנחנו עדיין דבקים בדמוקרטיה. לא עבור הפלשתינים, לא למען סיום הסכסוך, לא למען הביטחון ולא לעסקה כזו או אחרת. פשוט למען עצמנו, כדי לדבוק בעקרונות, בערכים ובמוסר שעולים אגב, בקנה אחד, גם עם ערכי היהדות. זהו האינטרס שלנו עצמנו, הוא משרת אותנו ואינו תלוי באינטרסים של אחרים. היות שאנו השולטים ואנו החזקים בסיפור הזה הרי שאנחנו יכולים ונדרשים לפעול.
ונכון, היות שהפלשתינים כבר הוכיחו לא אחת שהם עדיין רחוקים מהיכולות למשול ולהנהיג לשלום, אזי לא בהכרח שנוכל להניח בידיהם את השליטה הביטחונית. אנו נידרש להמשיך ולהחזיק בה עד שתתפתח רשות או מדינה משמעותית המסוגלת לכך ורק אז נעביר את האחריות לידיהם.