זה קרה לפני יותר מעשור, נסעתי במונית בעיר הבירה הרומנית, בוקרשט. היו אלה הימים שבמסגרת רבנותי העצמאית ברומניה נלחמתי בפדרציה היהודית המתבוללת שם, ובין השאר בכך שזו הפכה את החסד היהודי למנוף כלכלי. כספי תרומה יהודיים - ובראשם של הגו'ינט, אומנם הועברו בחלקם ליהודים המקומיים אך כל זאת בתנאים כואבים כמו ההתחייבות שהמקבלים יעבירו לאחר מותם את רכושם לפדרציה הזו.
לא לזאת פיללו התורמים כשתרמו את מה שתרמו. בנסיעה ההיא היה ראשי טרוד בעניין הזה בדיוק וניסיתי לגייס כמה שיותר עזרה מבחוץ עבור יהודים אומללים אלה כדי שיקבלו אותה מאיתנו ולא יעבירו את נכסיהם לאחר מותם לשרלטני הפדרציה, אלא למי יחפצו להורישם. תוך כדי הנסיעה תינה הנהג הרומני את צרותיו ואת צרות בני עמו העניים ואז שאל אותי לגבי "הקהילה היהודית שלכם".
הבנתי שהאיש רואה את כולנו - היהודים ברומניה, כמקשה אחת אבל העדפתי לא לפרט ולא להסביר לו את ההבדלים. מנגד סיפרתי לו כיצד מגיעה ליהודים מבחוץ התמיכה וגם הוספתי לו על התחייבותם לתת בתמורה לאחר מותם את רכושם. בשלב זה כמעט והנהג הרומני הפסיקני, ומיד כשסיימתי לומר את דברי הוא פלט "הלוואי שלנו היו מסדרים עזרה כזאת ואח"כ - לאחר המוות, לוקחים לנו מה שצריך. לפחות ככא מיליוני רומנים לא היו חיים בחרפת רעב".
באותו רגע הבנתי שהחסד היהודי הגרוע ביותר טוב הרבה יותר מאשר ממצבן של אומות העולם בנושא. גם כשהכוונה איננה מכל הלב הרי שאברהם אבינו בנה לנו צינור שפע שישפיע גם על אלה שנתונים תחת ידיים יהודיות בעייתיות יותר.
ואמנם כך הוא המצב. צריך רק לחזות במו עניינו כיצד יהודים עשירים ברחבי העולם מקבלים את אחיהם לעניין הצדקה, מדי יום ביומו, ולחלקם יש אפילו שעות קבלה קבועות לדבר. אבל כשמגיעים החגים ובמיוחד חג הפסח פתאום הכל מתרומם לגבהיי מרומים.
בלונדון למשל מגיעות מאות חבילות מצות מהודרות עם בקבוקי יין, שמן וכל מצורי היסוד ומחולקים חינם לכל הנצרכים. גבירי העיר היהודיים - ובראשם האחים פרשוואסר, מנצחים על המלאכה.
במנצ'סטר חי האדמו"ר מהורדנקא ומדי שבוע - מלבד הצדקה הטבעית שלו, הוא מוציא מעל שלושת אלפי ליש"ט למשפחות היהודיות דתיות וחילוניות כאחד, לקיום בכבוד של השבת ושל השבוע שאח"כ.
כך הם הדברים באנטוורפן שבבלגיה, בטורונטו במונטריאול שבקנדה, בכל עיר בארה"ב, במקסיקו סיטי שבמקסיקו, במלבורן ובסידני שבאוסטרליה, בפריז ובשאר ערי צרפת, בציריך ובבאזל בשוויץ, בוינה שבאוסטריה, במינכין ובשאר ערי גרמניה, בכל דרום ומרכז אמריקה, במילאנו ורומא שבאיטליה ובכל שאר ערי העולם ששם שוכנים היהודים.
אני זוכר עד היום באיזו שמחה פתחו בני העדה הגרוזינית בבוקרשט - יחד עם שאר בעלי העסקים והחברות היהודיות והישראליות בעיר, את ארנקיהם ערב חג הפסח כדי לסייע לאלפי היהודים העניים ששכרם ו/או גמלתם לא עלתה על 100 דולר בלבד, לחודש. אבל בכל זאת ישנו מקום אחד בעולם ששם העניים היהודים כורעים עד רעב ממש ערב החגים ומעט גבירים פרטיים לוקחים את האחריות על עצמם, אפילו בסקטור הדתי והחרדי. למקום הזה קוראים "מדינת ישראל".
בישראל מחנכים את הדורות - מזה עשרות שנים, כי יש להתנער מה"גלותיות" וכי "ככל מחנה הגויים מחנה ישראל" ואמנם כך הם הדברים גם לגבי עמוד החסד שתיקן אברהם אבינו בארץ ישראל. מאחר שכאן מחנכים שיש ללכת במנהג בגויים ובחוקותם הרי שאת הנטל של האח הרעב והעני מורידים העשירים ה"קונבינאטורים", משכמם וסומכים על מינהל המדינה, שהוא יעזור לכל יהודי באופן פרטי עד שהאחרון בהם ישתה ארבע כוסות ויאכל סעודה של שלוש מנות בליל הסדר וזה כמובן לא קורה ולא יקרה, זהו עוד "עניין גלותי".
וכמו שכתוב במסכת "סוטה" בגמרא הרי שכאשר נופל עצם רגיל לכוס טמאה הוא מקבל טומאה ומטמא, ולכן גם העשירים החרדים והדתיים ( שהפכו חלק בלתי נפרד מה"ישראליות") אינם מרגישים כל כך צורך לסייע לעניי ארץ ישראל כאחיהם בגלות, ושלחים את האומללים לקופת המדינה שעלייה ממונה אדם השומר את הרזבות שלה לזמן בלתי ידוע ומתעב עניים, משפחות ברוכות ילדים ועוד מיני מזי רעב.
מסתבר כי בארץ הקודש היהודים לומדים מחוקת הגויים ואילו בתבל הגויים לומדים מהיהודים. עולם הפוך...
ולסיום, הצעתי למר
משה כחלון שבמקום שיניף ויקפל דגלים, הרי מוטב שילמד לקראת החגים הבאים עלינו לטובה (עד הבחירות הבאות בע"ה...) מיהודי חו"ל כיצד לא נשאר שום יהודי רעב ערב כל חג בלונדון, במנצ'סטר, באנטוורפן, בניו-יורק, בלוס אנג'לס, בטורונטו, במונטריאול, בפריז, בציריך, במינכיין, בוינה, באמסטרדם, במילאנו, בסן פאולו, בבואנוס איירס, במקסיקו סיטי, בפנמה סיטי, בקרקס ועוד ועוד.
