שני כלכלנים - פרופ' צבי אקשטיין דיקן הפקולטה לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה, והכלכלנית האיטלקייה מריסטלה בוטיצ'יני - כתבו ספר היסטוריה...
המיעוט הנבחר (בהוצאת אוניברסיטת תל אביב). 13 שנות מחקר סוכמו בספר שנכתב במקור באנגלית ויצא לאור בעברית לפני כשנה.
כחובב מושבע של ניפוץ מיתוסים - קראתי והשתכנעתי.
למה היהודים היו לכל אורך ההיסטוריה מהמיעוטים המוצלחים מבחינה כלכלית? למה התרכזו היהודים במרכזים עירוניים? למה נטשנו את החקלאות כבר לפני כאלפיים שנה, כשכמעט כל אוכלוסיית העולם עסקה בחקלאות עד ממש "אתמול"? מה גרם ליהודים להתפזר בכל העולם וגם לשמור על ייחודם? למה התמעט מספר היהודים ב-600 השנים שלאחר חורבן הבית מבערך 5 מיליון למיליון בודד? אין דוגמה למיעוט אתני אחר בעל מאפיינים כאלה.
עד לקריאת הספר דקלמתי את התשובות המוכרות: הגליה ורדיפות פיזרו את העם היהודי בתפוצות; פרעות והשמדה נגסו בנו; יהודים התיישבו בערים כי נאסר עליהם לעסוק בחקלאות; אבותינו עסקו בפיננסים משום שנאסר על נוצרים ומוסלמים להלוות בריבית.
הספר חושף הסבר שונה לחלוטין
בהעדר מרכז רוחני לאחר חורבן בית שני (70 לספירה), החליטה המנהיגות הרוחנית היהודית לחייב כל גבר יהודי ללמוד קריאה כדי שיוכל לקרוא בתורה, ללמוד וללמד. התנאי היסודי לחברות ב"מועדון היהודי" היה שליטה בקריאה. נשמע פשוט ומובן היום, אבל בהחלט מהפכה חריגה בנוף הקדום. היהודים הנהיגו "חוק חינוך חובה"
כתנאי ליהדות, במציאות של עולם קדום שבו כמעט כולם אנאלפביתיים (כולל יהודים).
כלכלית, מדובר בדרישה לא פשוטה, כאשר כל המשפחה עוסקת בחקלאות מבוקר עד ערב, כולל ילדים רכים שהיו חלק מכוח העבודה בשדה. התפוקה של התא המשפחתי יועדה כמעט כולה לצריכה עצמית, ולמס שולי לשליט. בצורת, מלחמה, או מחלה סיכנו את קיומה של המשפחה בגלל הקטנת שעות העבודה בחקלאות. הדרישה להוצאת ילדים מכוח העבודה ללימוד קריאה ותורה מטילה על המשפחה עול מסוכן. חובת הלימוד לא התאימה לרבים, ואלה נשרו מרצונם החופשי, עם הזמן, מהיהדות - נשירה קדומה מרצון ולא דווקא בגלל רדיפות.
המיעוט היהודי שהתגבש זכה להצטייד בהון אנושי נדיר וייחודי בעולם הקדום ובסביבת הבורות של ימי הביניים. סביב
עולם התורה התגבשה שכבה של רבנים, דיינים, בתי דין והלכות חברתיות וכלכליות שהסדירו את חיי היומיום בין היהודים. כישורים ותנאים אלה דחפו יהודים למקצועות שבהם ניתן להפיק תועלת כלכלית רבה יותר מעיסוקים שבהם נדרש ידע בקריאה וכתיבה: הלוואות, מסחר, מלאכות יד, עריכת חוזים, רישום קבלות וניהול ספרים. מקצועות אלה נדרשו בערים ולא בכפרים החקלאיים. אבל הערים היו קטנות באותה תקופה, וכמה מלווים בריבית דרושים אפוא בעיר? כמה סוחרים? לכן, צריך לנדוד ולחפש פרנסה בעיר השכנה. הפזורה היהודית הקנתה יתרון נוסף: נוצרה רשת בינלאומית של מידע ותמיכה בין הקהילות היהודיות בעולם שכפופה לדינים זהים ובעלת סמכות לאכוף הסכמים. כל אלה העניקו יתרון גדול לעומת מתחרים.
"תאונות" היסטוריות עזרו
נפלאות הן דרכי ההיסטוריה. אסון חורבן בית-המקדש השני על-ידי טיטוס בשנת 70 לספירה נחשב טרגדיה שעליה אבלים בתשעה באב - האסון היהודי הגדול ביותר עד לשואה. אבל מעז יצא מתוק. מאות שנים עד לשריפת המקדש בירושלים התרכז הפולחן היהודי בהעלאת קורבנות על מזבח מרכזי בירושלים ובקריאת התורה על-ידי כוהנים וסופרים. כמעט כל בני העם היו חקלאים אנאלפביתיים בדומה לכל העמים.
חורבן הבית אילץ את המנהיגות לחפש
חלופה לריכוזיות הפולחנית בירושלים. את בית המקדש החליפו בתי כנסת ובתי מדרש. הביקוש ליודעי קריאה וכתיבה עלה, ואת הכוהנים החליפו מלומדים: חז"ל - חכמינו זכרונם לברכה. נורמה דתית חדשה נאכפה - חינוך חובה לבנים. התקנה הדתית המחייבת כל אב יהודי לשלוח את בניו לבית הספר מגיל שש או שבע פורסמה כבר על-ידי הכהן הגדול יהושע בן גמלא ממש ערב חורבן הבית, אך יישומה התמשך על פני תקופה ארוכה. רבי יוחנן בן זכאי שיצא מירושלים, באישור הרומאים, והפך את יבנה למרכז תורני חלופי לירושלים, הצליח לשכנע את עמיתיו המלומדים והרבנים בישיבת יבנה להמיר את הזבחים בתפילה. במקום עלייה לרגל והעלאת קורבנות - לימוד תורה ושינונה; ולשם כך חייבים ללמד ילדים לקרוא.
רבי יהודה הנשיא שערך את המשנה וחתם אותה ב-200 לספירה, אימץ גישה נוקשה כלפי אנאלפביתיים - "עם
הארץ" הנבער היה מוקצה מן הקהילה היהודית. אבות נמנעו מלהשיא את בנותיהם ל"עם הארץ". בשום דת אחרת לא היה הלימוד נורמה מחייבת כמו ביהדות.
"התאונה" ההיסטורית השנייה שעזרה לנו הייתה עליית האיסלאם ופריחת האימפריה המוסלמית שהשתרעה עד לצרפת. באימפריה שלטו שפה משותפת אחת (בדומה לאנגלית של ימינו) וחוקים אחידים, והתפתחו הערים והמסחר. היהודים, כולם יודעי קרוא וכתוב, הצליחו בקלות רבה לאמץ כישורי כתיבה וקריאה גם בערבית וגם בשפות אחרות. יתרון ההשכלה איפשר להם להתמחות בעיסוקים בעלי תשואה גבוהה, אך כדי למצות את הפוטנציאל הכלכלי הם נאלצו להתפזר. כך נדדו יהודים מן המרכזים היהודיים הגדולים במסופוטמיה (אזור פרס ועירק) אל ערים חדשות, נטשו לגמרי את החקלאות ועסקו במקצועות עתירי-מיומנות. ההון היהודי האנושי חיפש תשואה לכישוריו, וזו נמצאה בערים ובארצות אחרות. כך נוצר הבסיס ליהדות אירופה.
במאות ה-12 וה-13 הלוואה בריבית הייתה למקצוע יהודי מובהק. שוק האשראי המקומי והבינלאומי נשלט על-ידי יהודים. זאת, לא משום שנאסר על הנוצרים לתת הלוואות בריבית, אלא משום שליהודים היו כישורים טובים יותר ורשת קשרים בינלאומית ענפה.
התשואה הכלכלית החיובית של האוריינות (שליטה בקריאה וכתיבה) עבור סוחרים ובעלי מלאכה מתוארת במסמכים היסטוריים רבים. "התעשיה" הקדומה נתפרה לפי מידה, ולכן היה יתרון רב בתיאור בכתב של מוצר מוזמן. נוצר יתרון בולט לסוחרים, אומנים, נפחים, סנדלרים, אורגים ואחרים שיכלו לתעד חומרי גלם, לאפיין מוצרים ולכתוב הסכמים.
האוריינות היהודית, יחד עם מערך הישיבות ששימשו גם כבתי דין, פתרו מחלוקות משפטיות גם בנושאים כלכליים וחברתיים שנסמכו על התלמוד כקובץ חקיקה מחייב. מפעל ה"שאלות ותשובות" (שו"ת) - שבו נשלחו אלפי שאלות, בעזרת סוחרים בינלאומיים, אל גאוני הישיבות הגדולות בבבל כדי לקבל פסיקות וחוות דעת מלומדות - תרם להסדרתם של חיי המסחר ויחסים הדדיים בין יהודים. שירותים אלה לא ניתנו חינם - יהודים שילמו כדי לקבל תשובה מלומדת. הרִישות היהודי הבינלאומי והכפיפות למערכת חוקים משותפת היקנו יתרון נוסף שתרם רבות להצלחה היהודית.
כל המסמכים מראים שלא היו מגבלות על יהודים להחזיק באדמות ולעסוק בחקלאות גם בימי הביניים המוקדמים. הבעלות היהודית על קרקעות הוגבלה רק בימי הביניים המאוחרים ובראשית העת החדשה - מאות שנים אחרי שמרבית היהודים עברו להתמחות במקצועות עירוניים כמו מסחר, הלוואות, מלאכות ורפואה. הגילדות המקצועיות שאסרו חברות של יהודים בגילדה, צמחו הרבה אחרי שיהודים התבססו בעסקי האשראי, ולכן הן לא היו הגורם שדחף יהודים לעסקי ההלוואות בריבית.
הספר מסתיים ב-1492 - תקופת גירוש ספרד. מחבריו עמלים על ספר המשך. ראוי להדגיש שגם ב-1500 רק כ-10 אחוז מתושבי אירופה ידעו קרוא וכתוב. ב-200 השנים האחרונות האוריינות היהודית חדלה להיות ייחוד - עמים רבים משקיעים בחינוך. למרות זאת, נראה כי ההצלחה הכלכלית השליכה גם על הצלחה בתחומים אחרים, ובמאה ה-20 גרפו יהודים (או ממוצא יהודי) כרבע מהזכיות בפרס נובל. ייתכן כי אנו עדיין נהנים מפירות העבר, מהמומנטום האינטלקטואלי שהוטמע במסורת היהודית.