הצגת יחיד מפוקפקת ומתסכלת

האירוע החדשותי השבועי המרכזי של הערוץ הראשון בטלוויזיה, היא תוכנית האקטואליה "יומן" בימי שישי, ב-8 דקות לשמונה בערב, בניצוחה של אילה חסון. זו כבר אינה הגשה זו "הפקה", עם שחקנים ראשיים ושחקנים משניים, עם תפקידים קבועים וצפויים ועם מתכונת שהולכת ומתקבעת לרעת הצופים. הצגת היחיד המכונה "יומן", הפכה לריטואל של זריית חול בעיני הצופים ברוב מופעיה. מישהו במערכת מחליט מהם הנושאים החשובים - חשובים על-פי מקומם בסדר הצגת הדברים בתוכנית אבל לאו-דווקא על-פי חשיבותם הלאומית, וחשובים על-פי משך הזמן המוקצה להם בתוכנית בפריים טיים האולטימטיבי. מישהו גם מחליט מה "טוב" ומה "רע" ודואג לידע את הצופים מהי חוות דעתו הבלתי משוחדת כביכול, משל אין בילתה. ומישהו גם מתפלל את הכל ואת כולם על המסך ובבית במהלך הגשת התוכנית, כך שיועברו המסרים "הנכונים", בדגשים הראויים - פארסה אמיתית מתוזמרת לא רע. בתוכנית משתתפים "מומחים" קבועים ובלעדיים, פרשנים קבועים וכמעט בלעדיים, ואורחים מוזמנים. האורחים נשלפים בהתמדה ראויה לתשומת-לב מתוך מאגר קבוע וסגור. ומשום שבכל מערכה של התוכנית מתחלף לפחות אחד המרואיינים, נוצר דימוי מטעה של תוכנית מאוזנת, מגוונת שקולה ועניינית; אבל לא כך הוא. למגישת התוכנית יש אג'נדה ברורה, והיא דואגת לשחזרה ולהדגישה בכל הזדמנות ובכל נושא. בצד היתרון של שליטה טובה בניהול התוכנית וסדר הדוברים, קיים חסרון המבנה הקבוע והרכב המשתתפים "היציב", שמבטיח שלתוכנית יש אפילו... מדיניות עצמאית. אם התוכנית אינה אוהבת למשל את תופעת "תג מחיר", אזי גם במיקרוסקופ אלקטרונים לא תגלה שיש גם לנושא "חם" זה שני פנים, כמו לכל נושא אחר השנוי במחלוקת. ואם המילייה התקשורתי החליט לרדת על מבצעי תג מחיר כסח, מובן שלא ידאגו עורכי התוכנית לברר מה מציק להם - הדעה המוקדמת, העמדה הנחרצת וגישת האנטי - מוכנים מראש, ומה עוד יש לברר עתה? אפילו העובדה שבשבוע האחרון היה מדובר באירוע חריג בהשוואה לאירועים קודמים, אין בתוכנית מי שיחשוב שראוי לידע את הציבור במכלול הסוגיה ולא רק בעמדתם של יחידי סגולה מקורבים. מדוע, למשל, לא חשוב לציבור לדעת מה הביא את המבצעים לעשות להקצין כל כך את עשייתם, כשברור שעד לאירוע האחרון פעלו אולי באופן לא חוקי - כמו בנמל חיפה ואשדוד למשל - אבל לא עברו גבול מידתי "נסבל בקושי". האם חובה על הציבור לקבל את דעתם המוגמרת של המגישה, הפרשנים או של דובר צה"ל והממשלה, שהם מן השותפים העיקריים ליצירת התקריות, המולידות בשטח את "תג מחיר"? אינני מתכוון לומר בכך ש"תג מחיר" הוא פעולה רצויה, או להצדיק תגובה שעקרה מחאה כאשר ליבתה מרכיב של אלימות. אבל אם אנו מבינים ומקבלים הפרות חוק ועבריינות במקומות אחרים, ומסיבות פחותות-ערך, וסבורים שאלה טעונים ברור, ליבון והבנה, מדוע פעילות "תג מחיר" היא בת חורגת?! שהרי מדובר בישראלים - אזרחים או קטינים - שיש להם מעמד שווה ואותן זכויות כמו לעבריינים אחרים מעברו המערבי של הקו הירוק ז"ל. ואם למשל בנט אינו הולך בתלם שטוו לו או יעדו לו עורכי התוכנית ומגישיה, הוא יהפוך כמעט בין לילה לאויב העם ולימין קיצוני. את פסק הדין הזה קובעים "המוסמכים מטעם עצמם" מבלי להניח לבנט או למישהו מטעמו לבוא ולנמק את עמדתו ואת דבריו - המעמד מזכיר נטייה למשפט שדה, ולפעמים משפט שדה של ממש. סליחה, זו טלוויזיה ממלכתית? את הארגון הזה אנו אמורים לשמר כבבת עיננו?! כשאבו עמאר עשה צחוק מראש ממשלת ישראל, ממדינת ישראל וממחזה העוועים הנקרא מו"מ על סדר היום למו"מ על רשימת הנושאים להסדר שלום בין ישראל לפלשתינים, חיפשה רוב התקשורת את האשמים בלשכת ראש הממשלה. הגדילה לעשות חברת הממשלה לבני, שהסבירה שישראל היא האשמה העקרית משום שלא שיחררה רוצחים שלא הייתה אמורה לשחררם והודיע על בניה בהתאם להסכמות מראש עם פתיחת סיבוב השיחות הנוכחי. כיצד מתישבים הדברים עם השכל הישר - ללבני פתרונים ורק מוחה הקודח יבינם. בכך סיפקה לקרי את עיקר התחמושת להשתלחותו חסרת המעצורים והאחריות בישראל. שותפים אלה לדברי עבירה אינם מגונים ע"י התקשורת, ופרשני התוכנית חורקים שיניים כשעליהם להזכיר "עובדות בלתי-נעימות" אלה, ומשתדלים להצניען. בנט מאידך-גיסא הופך כלאחר יד בפי הפרשנים, והמומחים והמגישים בתקשורת הצהובה שלנו, שם נרדף לסמרטוט האדום המסמן את הימין הלאומי - הכהניזם.; ואין בושה, ואין פוצה פה ומצפצף ואין שמץ של הגינות, בכל מחזה האבסורד התקשורתי הזה. השיטה ברורה כבר מזמן, מה שאינו ברור זה מדוע מסכימה לכך הממשלה שהיא הבעלים של רשות השידור? והיכן הביקורת הציבורית על הרשות הממלכתית? ומדוע אבירי חופש הדיבור ואיכות השלטון למשל, אינם נזעקים לעתור לבג"ץ על חד-צדדיות הדיון ועל היצוגיות העלובה של מגוון דעות הציבור בו. בדיקה קלה נוספת מראה שההסבר דווקא פשוט - לאבירי איכות השלטון ולמאחזי העיניים בתקשורת אותן דעות, אותן מטרות ואותן קהילות תומכים. ובמציאות מונוליטית כזו אין בודקים בציציות ושמור לי ואשמור לך הוא צו השעה - על שחיתות כבר דיברנו?! זו אולי אינה שחיתות כלכלית אבל זו בוודאי שחיתות מוסרית - ניצול לרעה של עמדות כוח ציבוריות לקידום אג'נדות של קבוצות-לחץ. האפיזודות הכי מגוחכות והכי מגחכות בתוכנית החדשות המרכזית של ערב שבת בערוץ הראשון, הן מחזות האבסורד שמתפתחים בתוכנית כאשר המגישה רודה בצוות המרואיינים משל היו "גן ילדים" והיא הגננת. יהיה בוודאי מי שיסביר שמדובר ב"רוח טובה" ורק למראית עין ניהול הדיון מגמתי ושתלטני; אני מפקפק בכך. סדר היום כמעט קבוע: דובר קבוע אחד מביא את "החדשות הביטחוניות" ומציג אותן כמיטב יכולתו אבל ברוח שולחיו בלשכת דובר צה"ל, הרמטכ"ל או משב"ט. דובר קבוע אחר מדברר את עוללות העולם הערבי, וככל שהדברים הזויים יותר, מרגיזים יותר וחצופים יותר במיוחד בנושא הפלשתיני, סבלנותו וסובלנותו כלפי בר-הפלוגתא עבאס וכנופייתו וכלפי תומכיהם בעולם הערבי ובין "ידידי" ישראל - גדלה ומעמיקה. הדיווח רווי רוח של "אמונה עמוקה" ברצונם של הערבים בשלום. לעולם לא תשמע בכך פיקפוק, ויהיו ההתגרויות אשר יהיו. פרשנות המזרח התיכון אינה מפרשנת את מעשי ומחדלי הערבים על-פי הנתונים והעובדות, אלא מביאה "סיפור מעשה" לחוד, ופרשנות השואבת מאמונותיו של הפרשן על בסיס של חזון אוטופי - לחוד. והדבר קורה גם כאשר התהליך שמתנהל בשמונת החודשים האחרונים מול הפלשתינים דרך המתווך האמריקני, אינו מו"מ לשלום אלא משחק מכור שיש לו אג'נדה אחרת. פרשן מזרח תיכוני אינו אמור לדברר את הערבים, הוא אמור לעדכן את הישראלים במה שהערבים אומרים ועושים. את משמעות הדברים יש להשאיר לאנליסטים או לציבור. וכאשר תיזות מתחדשים לבקרים, אשר נגזרות מאמונות או ציפיות, אינן מתממשות משום שהן אינן מעוגנות במציאות, באה לעזרת הפרשנים המכורים לאמונותיהם התיזה הגורסת כי המהלכים חסרי השחר משקפים אינטרס ישראלי. ולהזיה הראשונה נוספת הזיה מאיימת שניה לאמור: אם ישראל לא תמשיך לוותר ולהתקפל, כי אז... יבואו עליה שוד ושבר - הצחקתם אותי. ואחרי שהציבור הולעט במנה גדושה של סיפורים נבחרים, ובמנה גדושה הרבה יותר של פרשנויות חסרות שחר וחד-צדדיות, עוברת התוכנית למהלכים הבאים: "דבר האנליסט הבכיר והנבון", שדבריו צפויים כמעט תמיד מראש, ולאחריו סיכום ביניים של המגישה, שמטשטש את רוב מה שנאמר קודם. ומכאן עוברת התוכנית לאיזו פרשת שחיתות מצויה, מקרה מעציב שניתן להפיק ממנו כמה כותרות משנה, רכילות מבית ראש הממשלה, סלבריטאי(ת) ידוע(ה) שנמצא(ת) השבוע ב"פוקוס" הציבורי, משהו לא מחייב ולא מעמיק מדי בנושאי חברה וכלכלה, ומשהו על כבודו האבוד של בית המשפט, שאיבד את כבודו במו ידיו. ושוב דברי "הפרשן הבכיר והנבון" וסיכומים של המנחה. ואם נותר מעט זמן, אזי סרטון קצר בנימה חיובית, לשם שינוי. במקרים חריגים ישתנה מעט סדר הנושאים, אבל לא אופן הצגתם, ותמיד יוקפד שחוסר זמן קיצוני ימנע מידה יתרה של העמקה ובמיוחד הצגה מאוזנת של עמדות ודעות. אתה מסיים לצפות בתוכנית ושואל את עצמך: מה היה לנו היום? במה החכמנו, ובמה שונים הדברים השבוע מכל מה שהולעטנו בו בחודשים האחרונים, מלבד שמות אנשים ומקומות אחדים. ונָדה, כלום - המשדר שודר, הקהל... השדרנים הרוויחו את לחמם, ושבוע חדש לפנינו. כשאני מסכם לעצמי את התובנות המרכזיות מתוכניות ערב שבת בהנחיית אילה חסון, אני מקבל בקרוב את הנקודות הבאות: - הסכם עם הערבים חיוני תמיד, בכל מחיר ועכשיו. - בית המשפט תמיד צודק. - המתיישבים באיו"ש הם אויבי המדינה והשלום. - השחיתות בישראל גואה ומסוכנת לחברה, אבל לא ברור מה עושים עם זה, ומי אחראי להלחם בה ולהדבירה. - צה"ל היבשתי והימי עובר שינויים מפליגים אבל לא ברור מדוע, משום שבזמן האחרון הכוחות העקריים שהוא מפעיל הם ח"א, כוחות מיוחדים, משמר הגבול ואמצעים אלקטרוניים. צה"ל היבשתי הגדול מחוסר עבודה, ככל שהאיומים על ישראל מתרבים ומתקרבים לגבולנו. - רמת החיים על הפנים, אבל לא ברור למה ומי צריך לעשות בנושא מה. ומאידך-גיסא, בכל חודש אנו מתבשרים על הברקה חדשה של שר האוצר ועל ביקורת של הכלכלנים עליה - הרמוניה לתפארת. - החינוך על הפנים. הבריאות על הפנים. העניים על הפנים. רמת החיים על פנים. איכות החיים על פנים, גם כאן לא ברור מי אחראי למה ומי דואג שהאחראי יעשה מה שהוא אמור לעשות. - היועץ המשפטי הוא מנהל המדינה, אבל הוא "קדוש" כי הוא שייך לרשות השופטת. - הכנסת עלובה, אבל לא ברור מי אשם בכך ומה נחוץ בכדי לשנות זאת. - שרה נתניהו היא תמיד שרה נתניהו, וביבי הוא ביבי אבל אין לו תחליף... ככלל תהליכי הממשל בישראל מתנהלים בלולאות. מבנה טיפוסי של לולאה הוא תהליך מוסדר היטב, בו הממשלה מחכה ליועץ המשפטי, היועץ מחכה לבג"ץ, בג"ץ אינו עומד בקצב בגלל מחסור בכוח אדם ומעורבות רבה בנושאים רבים מדי בהשראת האקטיביזם השיפוטי, הכנסת עוסקת בזוטות, התקשורת מכה את כולם - לעיתים בכוון השעון ולעיתים במגמה הפוכה, הכל כפונקציה של קשרי הון-שלטון-עיתון, הציבור מבולבל ומתוסכל וכולם, לרבות האקדמיה ירום הודה עוסקים בבעיות המשילות של מדינת ישראל...; נהדר, מרשים, מהפנט. אולם כאשר חושבים על העניין ברצינות, נראה שתוכניתה של אילה חסון היא הסימולציה הטובה בעיר לתוכנית ריאליטי מילולית של "אלה הם חיינו" במדינה כיום; הכל דיבורים, אבל דיבורי סרק!