יומני מסע - לטייל עם מוגבלות

הספר "יומני מסע - לטייל עם מוגבלות" מאת ד"ר דרורה בהרל, בהוצאת הספרים אוריון, הוא יותר מהכל סיפורה של אישה אמיצה והרפתקנית, שאינה נכנעת למגבלותיה הפיזיות ומסתערת על החיים. זהו ניצחון הרוח על החומר, שהחל בהחלטה להתעלות מעל המוגבלויות שנחתו על המחברת בעקבות ניתוח שהסתבך. הספר מכיל מקבץ של חמישה יומני מסע, כתובים ומצולמים מן השנים 2013-2009. הראשון הוא מסע ג'יפים אתגרי בהרי האטלס ובדיונות של הסהרה במרוקו. שלושת הנוספים הם יומני ספארי מרתקים, צבעוניים וססגוניים באוגנדה, טנזניה ודרום-אתיופיה, המתארים בלשון חיה ואוהבת את הנופים, החי, הצומח והתושבים המקומיים של יבשת אפריקה המרתקת, מנקודת המבט הייחודית של ד"ר בהרל, שטיילה בה פעמים רבות. בקיץ 2013 ערכה את המסע הנועז ביותר שהעזה לצאת אליו עד אז - בהימלאיה ההודית וצפון הודו. הספר כולל גם אוסף של מאות תצלומים מרהיבים שצילמה המחברת במקומות המוזכרים בספר והוא מוקדש גם לכל מי שסובל ממוגבלות כלשהי ונדמה לו שאי-אפשר. "... אבל לפסגת גומפה שיי העפלתי. הגעתי רועדת מהמאמץ, עד שבקושי הצלחתי להחזיק את המצלמה יציבה בידי. ההתגברות על הקושי הנורא הייתה עבורי פרס, הוכחה שאכן אפשר. והחוויה אכן הייתה שווה כל רגע". מתוך הפרק על הטיול להימלאיה ההודית ולצפון הודו, החותם את הספר. ד"ר דרורה בהרל מספרת, כי "גם אם אני בעלת מוגבלות ובריאות לקויה אני מספיק חזקה ושאפתנית, אך בעיקר יכולה, והספר הזה הוא תרומתי לאחרים הנמצאים במצב של מוגבלות כלשהי. הטריגר לכתיבה הוא גם הרצון להוכיח שאין דבר כזה אי-אפשר (יש לא רוצים) וגם חוסר הרגישות של הישראלים אל השונה והאחר מתוך הניסיון שלי". בהרל, 69, אם לשני בנים וסבתא לחמישה נכדים, מתגוררת בעיר מודיעין-מכבים-רעות. עבדה כ-30 שנה כמרצה, מנחה, מרכזת קורסים ומדריכה באוניברסיטה הפתוחה בנושאים הקשורים בהיסטוריה של העת העתיקה, ובעיקר ביוון הקלאסית, וכן כמרצה-אורחת במגמת התקשורת באוניברסיטת תל אביב. מאז שהיא זוכרת את עצמה, ד"ר בהרל מציירת ומצלמת כתחביב בלבד והיא אוטודידקטית בתחומים אלה. מאז ביקורה הראשון בקניה, בשנת 1999, הפך תחביב הצילום ליותר משמעותי, ואפשר להיווכח בכך על-פי התצלומים המרהיבים המובאים בספר - נופים ופורטרטים כאחד.

הכל החל בניתוח שהסתבך:

ד"ר דרורה בהרל מספרת, כי ב-11 בספטמבר 2001 השתנו חייה. "חמישה ימים הייתי בעולם אחר לאחר ניתוח שהסתבך, כשהתעוררתי, הבנתי שנשארתי בחיים, אבל שמעתה והלאה איאלץ ליטול מספר רב של תרופות מדי יום ושיש לי מוגבלות של 70% בניידות, מה שאומר שבקושי אוכל לעלות במדרגות. גם במישור, הליכתי תהיה איטית, לעיתים איטית מאוד, ולפעמים אצטרך להיעזר במקל הליכה. אבל, בכל זאת אוכל לצעוד על שתי רגלי. החלטתי להתעלות מעל המוגבלויות שנחתו עלי; לא לדכא את יצר ההרפתקנות והסקרנות לחקור, לראות ולהכיר דברים ועולמות חדשים, הטבוע בי מאז שאני זוכרת את עצמי. בעבר, בשנות ה-30 לחיי, אכן חרשתי את אירופה בתנאים שמאוחר יותר כונו "טיולי תרמילאים" - אם בשל יצר הנדודים שלי ואם בשל לימודי, שחייבו אותי לבקר במוזאונים רבים באירופה כהכנה לעבודת המאסטר שלי ואחר-כך גם לדוקטורט. דווקא אחרי אותו אירוע ב-2001, ואני בסוף שנות ה-50 לחיי עם המוגבלויות הפיזיות, התחלתי לצאת למסעות אתגריים, שקשים מבחינה פיזית גם לאנשים בריאים, בעיקר באפריקה. בדרך-כלל, הצטרפתי לטיולים מאורגנים, אבל היו פעמים שנסעתי גם לבד, לאחר שערכתי מראש סידורים מתאימים. יצאתי למסעות ג'יפים בהם המטרה היא נהיגה בתנאי שטח קשים ובינוניים. היה גם מסע אחד בו החלטתי שאני רוצה לחוות את המפגש עם הטבע בדרך הכי בלתי אמצעית שאפשר, לשהות באוהלים ממש בשטח, בשמורות השורצות חיות טורפות ולא-טורפות. ובקיץ 2013 ערכתי את המסע הנועז ביותר שהעזתי לצאת אליו עד אז - בהימלאיה ההודית וצפון הודו. יכולתי ועמדתי בגבורה בכולם. הרעיון להעלות על הכתב את סיפור מסעותיי אלה עלה בדעתי דווקא בתקופת שפל קשה, שבה הייתי מושבתת כמעט לגמרי, לאחר שעצם הזרוע השמאלית שלי נשברה לשלושה חלקים. ידעתי שאני חייבת למצוא משהו שאני כן יכולה לעשות לפני שאשקע בחור השחור של הדיכאון. להקליד על המחשב ביד אחת כן יכולתי, וכך החלה הרפתקה נוספת בחיי".

מקדישה את הספר לכל מי שסובל ממוגבלות:

דרורה אומרת, כי "את סיפורי וחוויותיי אני מקדישה לכל מי שסובל ממוגבלות כלשהי ונדמה לו שאי-אפשר. אני הוכחתי לעצמי שאין אי-אפשר - יש לא רוצים. אני לא גיבורה יוצאת דופן ומצליחה לעשות דברים, שאולי יש ויאמרו שהם בלתי אפשריים, רק בזכות כוח רצון ונחישות. אני לא מתגברת על מוגבלותי, אלא מתמודדת איתה ולומדת לחיות איתה, להשלים איתה, להסתגל אליה. המוגבלות שלי מתבטאת בפן הפיזי ולא בפן הנפשי, וזה מה שמאפשר לי להמשיך ולטייל. למדתי המון מההתמודדויות שלי - על משמעות החיים ועד כמה אני אוהבת אותם, את הילדים שלי ואת המשפחה שלי. למדתי מי באמת חבר שלי ועל מי או על מה צריך לוותר. למדתי סבל מהו. למדתי שהשליטה היחידה באמת היא משמעת עצמית וכל השאר - פיקציה. למדתי להעריך את הרגע. למדתי שבכל רגע יש לנו אפשרות בחירה - איך להגיב, איך להסתכל על החיים, בחירה ליהנות. כשאני חושבת על הקשיים שאני חווה גם ביומיום וגם אלה שחוויתי במסעותיי, אני מגיעה למסקנה שהמשותף למרביתם הוא גורם הנגישות ויחס הסביבה אל המוגבל, אל האחר והשונה. אני אישית קיבלתי תגובות של "וואו", "כל הכבוד!" וכיו"ב, אבל גם עמדה פטרונית, מבטים והתייחסויות שליליות; אמירות שמשדרות חוסר לגיטימציה לזכות הטבעית שלי לטייל, כמו אחרים. אני מקווה שתיהנו מקריאת מסעותיי ותתרשמו שאכן עם רצון, נחישות והתמדה אפשר לטייל ולראות עולמות גם עם מוגבלויות".